בניהו על שבת קטו

וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. יש לדקדק, למה אמר 'בַלָּשׁוֹן הַזֶּה' אמר לו, וסגי לומר וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל וכו'? ונראה לי בס"ד, בא בעל המאמר ללמדנו, שנדקדק בלשון הזהב של רבי ישמעאל ללמוד ממנו דבר אחר, והוא דיש לומר דהוה ליה למימר 'גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' ולמה אמר 'עֹנֶשׁ' כי העונש הוא לפי העון, ואם כן בעון תליא מלתא? אמנם אמר 'עֹנֶשׁ' כי על העון עצמו לא אצטריך למימר, דודאי גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן דמחק כתבי הקודש במים בידים! אך הוא בא להעיר לבו של אותו האיש בדברים אלו בענין אחר, שיביט בעונש המוכן וראוי לו מאותו עון, יען כי כל עונש יהיה מדה כנגד מדה, וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם' (שמות יח, יא), בקדרה שבשלו, בה נתבשלו (סוטה יא, א). לכן על שמחק כתבי הקודש במים בידים, צריך שאחר כך הוא יחנוק עצמו במים בידים, ונמצא זה נחנק וגם הוא מאבד עצמו לדעת. הרי עונש האחרון קשה ומר מאד! אבל עון ראשון, הוא לא שרף תורה כדי שיהיה ענשו בשריפה שישרף, אלא רק אמרו כותבי הקודש כשורפי תורה, דלפעמים יהיה איזה סיבה שישרפו כתבי הקודש מחמת שנפלה דליקה, וזה יהיה לפרקים, ועל הרוב לא יבואו לידי כך בעולם, ואיך יהיה עונשו שישרף? ואפילו אם תאמר שיהיה עונשו בשריפה שישרף, לא יזדמן שהוא יאבד עצמו לדעת שיפיל עצמו לתוך האש, כי הוא על כל פנים לא עשה להם שריפה בידם, כעון האחרון שהפילם למים בידים. ולזה אומר וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רוצה לומר תדקדק בלשונו שאמר לו 'עֹנֶשׁ' ולא אמר לו 'עָוֹן' והיינו שהעיר לבו במוסר גדול, וענין רב היוצא מזה הענין.