בניהו על מגילה יג:

אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זה כשאמרה אבא רמאי הוא? ונראה לי בס"ד כי תחלה חשב שאמרה לו כן כדי לדחותו שאינה רוצה להנשא לו אך אחר שאמרה לו 'ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאות?' הבין שהיא יודעת דאסור לרמות ואפילו בדברים! ומזה הבין שאותה תשובה שהשיבה לו מקודם דיש לה אב רמאי אינה תשובה של רמאות שהשיבה לו כן כדי לדחותו אלא ודאי כי הוא האמת דאביה רמאי ולכך שאלה 'מאי רמאותיה?' כדי שידע לתקן הדבר.

וּמַה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב 'וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל'. קשא אמאי לא הביא צניעות ממש שהיה בו כשהלך למערה להסך רגליו דעל זה אמר לו דוד המלך ע"ה התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, אך בעבור צניעות שראיתי בך חסתי עליך? ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה ותירץ בדוחק משום שהיה זה אחר שמלך, וקשא מה בכך הלא למדנו מזה שהיתה בו מדת הצניעות? ועוד דבודאי הורגל בה מתחלתו ומקטנותו? ונראה לי בס"ד דהקדים לתרץ קושיא אחרת דקאמר בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, וקאמר תלמודא מאי צניעותא דהוייא ברחל? ומייתי ענין מסירת הסימנים שמסרה לאחותה, וקשא ענין זה הוא ממדת הרחמנות ואינו ממדת הצניעות ומאן דכר שמא דצניעות בזה? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי קושיא זו בס"ד עיין שם, ועתה נראה לי בס"ד לתרץ תירוץ אחר והוא דהן אמת דחסה על אחותה ורחמה עליה למסור לה הסימנים כדי שלא תתבייש, עם כל זה אם לא היה ברחל מדת הצניעות שתהיה שומרת סוד לא היה נעשה חסד זה יום לאה במסירת הסימנים יען שאם היתה מגלה סוד היתה אומרת לאביה מעיקרא שיעקב חושש וחושב שאתה מחליף אותי ותביא אחותי במקומי ולכן נתן ומסר לי סימנים וכיון שלבן ידע שיעקב אבינו ע"ה חושש מן הרמאות ועשה לזה תיקון על ידי סימנים לא היה בא לבן לרמוז ולהחליף ולסמוך על מסירת הסימנים שיאמר לרחל למסרם ללאה כי היה אומר כיון דיעקב חושד אותי ברמאות של חליפין אף על פי שמסר סימנים לרחל לא יסמוך על הסימנים אלא בשעת מעשה לא יבא עליה אלא עד שיראנה בעיניו, ואם כיבה הנרות על ידי התינוקות לא היה עושה מעשה אלא עד שיוציאנה לחוץ ויראנה לאור הכוכבים, ומה מועיל מסירת הסימנים? ולכן בודאי לבן לא היה מחליף כלל ויביא את בתו בסכנה של בושה! אך מאחר דרחל היתה צנועה לשמור סוד לא גילתה הדבר לאביה שיעקב חושדו להחליף, ולכן חשב לבן אם אחליף לא ירגיש יעקב בדבר ויבא עליה בחשיכה כי כבר הכין תחבולה שבואו התנוקות ויכבו הנרות וליל שבת היה דאי אפשר להדליק נר אחר, ולכן בזכות צניעות שהיתה ברחל לשמור סוד ולא לגלות הדברים יצא ממנה שאול ששמר סוד ולא הגיד דבר המלוכה שאמר לו שמואל המלך ע"ה, דזה גם כן הוי צניעות של שמירת סוד בדברים ודמיא הא להא, ולכך לא הביא צניעות דהיה לו כשהיה מסך רגליו, דלא דמייא האי צנעות לצניעות דרחל. ברם הא קשיא מה שבח יש לשאול המלך ע"ה בדבר זה שלא גילה סוד זה של המלוכה לדודו? והלא הוא ראה וידע שהנביא רוצה שיסתיר הדבר כי משחו בסתר ולא רצה שידע שום אדם מדבר זה אפילו נערו, יען כי רצה להמליכו לפני כל ישראל על ידי הגורל תחלה ולא רצה שיוודע דבר זה קודם שיעשה הגורל, ולכן בעל כרחו צריך לשמור סוד זה שלא יגלהו לשום אדם שבעולם! ונראה לי בס"ד דלא אמר וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר 'מָשְׁחוּ' שְׁמוּאֵל, אלא כתיב אֲשֶׁר 'אָמַר' שְׁמוּאֵל וזה קאי על מה שאמר לו (שמואל א' ט, כ) 'וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ', שלא הגיד לדודו דבר זה שהיה נוגע גם לדודו חשיבות במאמר זה והיינו מפני צניעות שהיתה בו לשמור סוד.

כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. נראה לי בס"ד דידוע העשר ספירות עשויין קוים ימין ואמצע ושמאל, וקו ימין הוא חח"ן [חכמה, חסד, נצח] עומדים זה תחת זה החכמה משפעת לחסד וחסד לנצח וכן קו אמצעי דת"י [תפארת יסוד] וכן קו שמאל בנ"ה [נצח הוד] והמלכות מקבלת מכל השלשה קוין הנזכרים וידוע שפע הגדולה שפוסק הקב"ה לאדם משתלשל בקו ימין שהוא משולש בשלש ספירות זו תחת זו ולזה אמר פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו כי קו ימין שבו משתלשל שפע הגדולה הוא משולש ויורד השפע מן חכמה לחסד ומחסד לנצח עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת היא ספירת המלכות, דורות רוצה לומר שורות מלשון קיימי דרי דרי ויליף זה מפסוק (איוב לו, ז) 'וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ' נקיט נצח שהוא ספירה האחרונה שבשורת ימין ויגבהו במלכות ונראה לי בס"ד לרמוז באותיות גְּדוּלָּה שהוא ג' דּוֹלֶה כלומר דולה השפע מן ג' ספירות שהם חח"ן [חכמה, חסד, נצח] .

וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי'. צריך להבין היכא משמע דקאי 'יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי' על המגביהין עצמן? דאם תאמר תיבת (איוב לו, ז) 'וַיִּגְבָּהוּ' דריש לה לכאן ולכאן והכי קאמר אם יגבהו ילכדון בחבלי עוני זה אי אפשר, דתיבת וְאִם אֲסוּרִים הפסק בין תיבת וַיִּגְבָּהוּ ואי אפשר לחבר מלת וַיִּגְבָּהוּ עמהם. ונראה לי בס"ד לעולם תיבת וַיִּגְבָּהוּ מחוברת עם לעיל מינה, והכי פירושו אִם אֲסוּרִים שמתגאים אז יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי, והיינו כי הגאה דרכו לילך בכבידות עקב בצד גודל ולא יטה ראשו וידיו לכאן ולכאן כאדם שגופו אסור וקשור בחבלים אבל העניו מטה קומתו ואבריו כאשר יזדמן לו לכאן ולכאן ואינו מדקדק בפסיעותיו ובתנועת ראשו וידיו, ולכן לגאים שמגביהין עצמו קורא אותם בשם 'אֲסוּרִים בַּזִּקִּים' כך נראין במהלכם ובישיבתם ועמידתם.

'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ'. יש להבין היכא רמיז דבר זה בכתוב? ונראה לי בס"ד כי דם נדה דרכו להיות שותת על הירך שלה, ונרמזה באותיות 'מָרְדֳּכַי' שהוא אותיות 'דַּם יֶרֶךְ' וקודם שלקחה אחשורוש לא היתה מראה דם השותת על ירך שלה למרדכי כי אינו דרך ארץ כיון שהוא בעלה אלא היתה שולחתו לחכמים לראותו אם הוא טהור או טמא וכך היתה נוהגת גם אחר שלקחה אחשורוש. וזהו שנאמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר מאמר שאלה של 'דם ירך' אֶסְתֵּר עֹשָׂה ונוהגת בו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש שהיתה שולחת מאמר שאלתה בדם נדתה המתייחס לירך לחכמים לשאל מהם עליו.

'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. יש להבין מהיכא משמע מן הכתוב טבילה ותשמיש? כי פשטיה דקרא קאמר שעושה מאמרו וגזרתו אשר יצוה אותה הן בדיני תורה הן במילי דעלמא! והרי"ף ומהרש"א נרגשו בזה ונדחקו עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע דהתשמיש מכונה בשם אמירה וסיפור, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הארות זו"ן פ"ו, וכן איתא בתלמודא מאי מספרת משמעת, גם עשה הוא לשון תיקון כמו וכן הכתר אשר עשה, ותיקון התשמיש הוא בטבילה כי אי אפשר לשמש אם לא תטבול, ולזה אמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר תשמיש של מרדכי שיהיה משמש עמה, אֶסְתֵּר עֹשָׂה רוצה לומר מתקנת אותו על ידי טבילה שהיתה טובלת ומשמשת עמו. ואומרו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ הכונה כי האשה נאמנת לומר לבעלה ספרתי וטבלתי ומשמש עמה אף על פי שלא ראה בעיניו טבילתה, וזה האמונה היתה אצלה קודם שהלכה אצל אחשורוש כשאר נשים דעלמא שהאמינתם תורה בכך ואל תחשוב כיון שהלכה אצל אחשורוש נסתלקה אמונה זו ממנה שאינה נאמנת לומר ספרתי וטבלתי כדי שישמש עמה, לכך הגיד הכתוב כן היתה נוהגת באמונה זו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש, ולכן דקדק הכתוב למנקט זה אחר שאמר שהמליך אותה אחשורוש ועשה לה משתה בביתו, ולא אמר זה אחר פסוק (אסתר ב, יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, דאם היה אומר סמוך לזה את פסוק 'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה' היינו מפרשים אותו כפשוטו דקאי על קיום גזרתו וצווי שלו שהיה מצוה אותו.

וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. נראה לי בס"ד לכך אמר הכתוב (אסתר ב, כא) 'וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ' דקודם אומרו קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הקדים הכתוב לומר וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, רמז בזה על שהיה מקדמת דנא יושב בלשכת הגזית מקום הסנהדרין הנקרא שער המלך מלכו של עולם.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד לכן תמצא קודם אותיות מַכָּה יש אותיות יֶלֶד , כי הקב"ה מציל את ישראל מן כליה אשר יקטרגו המקטרגים לעשית להם בעבור העונות, בטענה שדן אותם כמו ילד שאין לו דעת שלם ואינו בר עונשין כמו שאמור המפרשים ז"ל על פסוק (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' דדן אני אותם כנער שאינו בר עונשין, ופרשתי הענין כלומר אין יודעים ערך איכות הפגם והקלקול שנעשה למעלה על ידי עונותיהם, ואמרתי בזה יצדקו דברי התוכנים דמזל ישראל הוא דלי, והיינו דְּלִי בהפוך אתוון יֶלֶד שהקב"ה דן אותם כילד שאינו בר עונשין גמורים ובזה מאריך להם עד שיעשו תשובה ומצילם מן כליה לפי שעה, ולכן קודם מַכָּה שהיא הכליה יש אותיות יֶלֶד כלומר מצילם מן המכה מדין ילד ולכך אמר הקב"ה מקדים רפואה למכה שרמז רמז לרפואתם קודם אותיות מַכָּה, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה לעשו כששאל לו (בראשית לג, ה) מִי אֵלֶּה לָּךְ? והשיב הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקִים אֶת עַבְדֶּךָ, כי חנני אלקים בדבר זה שיחשוב את בני תמיד לילדים שהם קטנים ואינם בר עונשין להצילם בזה ממדת הדין עד שיעשו תשובה.

הני ברכי דרבנן דשהי מנייהו. כך הגרסא בערוך (ערך שה) ולא גריס 'דשלהי' ופירש שם לשון עייפות כלומר ברכים המתיעפים, וכן כאן אמר לו כל פעם שיבואו אצלם עבדי המלך ליקח אותם לעבודת המלך מראים עצמם שהם עייפין ואין להם כח לעסוק ואומרים כן למראה עיניים כדי להבריח עצמם מעבודת המלך. ומה שאמר פה"י נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בערוך (ערך פה) נפרד תרגומו פהייא עיין שם, וכאן אומר כשבאים עבדי המלך ליקחם לעבודת המלך עוסקים זה בזה בפירוד שמראין לעיני הרואים שיש להם טרדה בדבר זה של הפירוד שהם נפרדים זה מזה דהיינו השותפין נפרדים זה מזה וטרודים זה בזה בקטטות ומריבות וכן האב נפרד מבנו והאח נפרד מאחיו והאיש נפרד מאשתו דאז הם טרודים ואין להם פנאי לילך לעבודת המלך והכל שקר הוא מראין כך כשבאים עבדי המלך ליקח אותם ואז עבדי המלך חוזרין לאחור ואין לוקחים אותם.