בניהו על מגילה יד.

'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' אָמַר רַבִּי אַבָּא: מָשָׁל דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: לְאֶחָד הָיָה לוֹ תֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. יש להבין מאי קשיא ליה בכתוב שבא לפרשו במשל הזה? ועוד קשא דלפי דברי המשל מובן שהיה אחשורוש שונא לישראל כמו המן ואם כן למה המן נצלב ואחשורוש עמד בקיומו, הלא אֵין מַעְצוֹר לַהֳ' לעשות נס הצלת ישראל באופן שיעמוד מלך אחר ויקח מלכות אחשורוש ויפטור את ישראל ויצלוב את אחשורוש ואת המן על אשר שניהם היו שונאין את ישראל כמשל בעל התל ובעל החריץ? ונראה לי בס"ד הענין על פי מעשה בבנו של מלך שנשבה ונפל ביד שני שונאין אשר זימו להרוג אותו ושניהם לא רצו להרגו תכף אלא עכבו הריגתו אך בטעם וסיבה של עכבת הריגתו אינם שוים זה בזה כי אחד מהם אף על פי שהיה חרב מוכן בידו והיה יכול להרגו תכף ומיד לא רצה להרגו בחרב כי אמר בן מלך הוא ואין ראוי להמיתו מיתה מנוולת לשפוך דמו כדם שור אלא רצה להביא לו כוס יין ולהניח בתוכו סם המות וישתהו וימות מיתה בנחת בלא ניוול כי כן דרך הגדולים להמיתם באופן זה ולכן עכב הריגתו עד שיביא לו זה, אבל השני עיכב מיתתו ולא הרגו תכף בחרבו מפני שרצה לנוולו ולצערו במיתה מנוולת הקשה מחרב והוא שחשב לעשות לו מדורה גדולה של עצים בוערות וישרפהו באש! והנה כיון שלא נהרג תכף בחרב צמחה לו הצלה שבא אביו המלך וחטף בנו מידם ולא נהרג ותפשם המלך חיים והנה לאותו שעיכב מיתת בנו בשביל כבודו של מלך שלא רצה להרגו בחרב פטרו לגמרי מן העונש מאחר כי מן העכבה שעיכב הריגתו צמח הצלה לבנו ונשאר חי אך לאותו שעיכב מיתת הבן בשביל שרצה לנוולו במיתה משונה עשה לו כאשר זמם לעשות ששרפו במדורה של אש שהכין לבנו. וכן כאן אחשורוש גם הוא היה חפץ בכליה שלהם, אך לא רצה לנוולם אלא אמר להמן שיבחור להם מיתה בנחת ולא בצער ולכך אמר לו 'הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ' שלא אמכרם כצאן לטבחה שהוא בזיון ואתה תבחור להם מיתה 'הַטּוֹבָה בְּעֵינֶיךָ' כלומר אם היה נגזר עליך מיתה והיו אומרים לך ברור לעצמך מיתה שהיא טובה לך, מה היית בורר לך כן תעשה להם! אך המן תחלת הכל רצה לקנותם בכסף לבזותם להראות שהם ח"ו כמו בהמות שנמכרים לטבחה וכמו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) 'נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' וגזר שיתיזו ראשם בחרב כעריפת חמור במחילת כבודם! ואת מרדכי לצלוב על עץ גבוה שיהיה נראה למרחוק לבזותו יותר! ולכן את המן נהפכה מחשבתו הרעה לעצמו כי נצלב על עץ גבוה חמשים ונשאר צלוב מן ט"ז ניסן עד י"ד אדר שצלבו בניו תחתיו ואת אחשורוש שחס על כבודן של ישראל פטרו מן העונש ונשאר קיים במלכותו. ולכן על דקדוק זה שיש בכתוב באומרו 'וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' דהוה ליה למימר לעשות בו 'כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ'? ועוד יש דקדוק אחר למה אמר לו 'הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ'? אדרבה יקח הכסף לאוצר המלוכה ולמה החזירו לו? על זה הביא המשל ליישב הדברים האלה והוא משל לבעל התל ובעל החריץ, דנמצא אחשורוש הוא בעל התל והמן בעל החריץ והיינו לרמוז כי אחשורוש ראה את ישראל בגדולתם וכבודם ולכן לא רצה לזלזל בהם למכרם כצאן וגם לא רצה להרגם במיתה מנוולת אלא אמר לו לַעֲשׂוֹת בהם כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ כלומר כאשר אתה היית בורר לעצמך אם היה נגזר עליך מיתה, ולכן לא אמר לו 'כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' לאבדם באופן רע של אבדון אך המשיל את המן לבעל החריץ כי ראה את ישראל בהשפלה ומדרגה תחתונה וחסרה כי התל גבוה ועליון והחריץ פחות ושפל.

אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. יש להקשות לדברי רש"י ז"ל שמנה את משה רבינו ע"ה בכלל, איך יאמר לֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שכתב משה רבינו ע"ה מפי הגבורה? דמלשון זה משמע אין משה רבינו ע"ה בכלל מנין זה של מ"ח ואם נאמר דזה קאי רק על מ"ז אם כן קשא למה תפס תנא דברייתא מעיקרא מ"ח יאמר מ"ז נביאים? ונראה לי בס"ד אף על גב דקאי בזה רק על מ"ז נקיט בתחלה את משה רבינו ע"ה עמהם כדי להשלים מספר מ"ח ללמדנו שהיו מ"ח נביאים כנגד שני שלישי חסד וגם כנגד מ"ח צרופים של שני אותיות י"ם דשם אֱלֹקִים שהם סוד 'הבל דפומא וחוטמא' ודברי הנביאים הם סוד 'הבל' כי לכן נקרא נביא לשון (ישעיה נז, יט) 'נִיב שְׂפָתָיִם'.

לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל עַל נִסִּים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ. נראה לי בס"ד הטעם לפי שהיא תחת ממשלת השרים ובקריאת הלל נמשך שפע גדול ויהיה לשרים יניקה מאותו השפע. ומה שאמר עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה וּמִשֶּׁנִּכְנְסוֹ לָאָרֶץ לֹא הֻכְשְׁרוּ לוֹמַר שִׁירָה, היינו כי קודם שנכנסו לארץ יצאו ישראל מדין בני נח ונבדלו מן האומות ונעשו חלקו ונחלתו יתברך כדכתיב (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, וכשהכניסם לארץ הבדיל אותם ואת הארץ משליטת שבעים שרים ואז חוץ לארץ שהיא נחלת השרים לא הוכשרה לומר שירה אבל אחר שגלו ונעשה להם ישוב בחוץ לארץ וגם השראת שכינה היה להם שם כמו שאמרו רז"ל (מגילה כט.) 'כל מקום שגלו שכינה עמהם' דנעשה להם ישוב בחוץ לארץ אז חזרו לכשרותם.

(בעין יעקב) אין אתנבויי אתנבו טובא כדתניא. נראה מספר הגדול הזה קאי על כל הדורות מתחלה עד זמן חגי זכריה ומלאכי ואפשר דנכנס בתוכם גם בעלי רוח הקודש. ומה שאמר על אלקנה שהוא ממאתים צופים אלו המאתים היה בדורו דוקא.

'אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים' אָדָם הַבָּא מִשְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד הכונה כי נבואה היא בנצח והוד ורוח הקודש במלכות, ובא ללמדנו שהוא היה בעל רוח הקודש דוקא שהוא במלכות אלא היה נביא שמקומו בנצח והוד שהם שתי רמות שמקומם רם ועליון מן מקום רוח הקודש שעומדין זה כנגד זה בקו ימין וקו שמאל שצופות ורואות זה את זה.

אָדָם הַבָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאן נִנְהוֹ? בְּנֵי קֹרַח. נראה לי בס"ד בעת שנבלעו בני קרח נעשה בהם דין קשה מאותיות דין בשם א דנ " י בלתי התתברות אות א' עמהם שהוא משם אהי"ה שהוא בסוד הבינה הממתק אותיות דין יען כי נחלקו על משה רבינו ע"ה שהוא בסוד הבינה ולכך נפרד לגבי דידם אות א' מן אותיות דין דשם אדנ"י ונעשה בהם דין קשה! אך אחר דין קשה זה של בליעתם בארץ נתמתקו אותיות דין דשם אדנ"י לגבי דידם על ידי התחברות אות א' עמהם שאז נעשה שם אדנ"י שלם ולכך מקום נתבצר להם בגיהנם על ידי הארת שם אדנ"י כולו בשלימותו שהוא רמוז למעלה מן אותיות עולם, כי למעלה מאותיות 'עולם' יש אותיות 'כל ס"ה' והיינו ס"ה הוא שם אדנ"י [65] בשלימותו באות א' שעולה מספר ס"ה בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס [65] מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' והיינו 'כל סה' כלומר כל שם ס"ה כולו עם צירוף אות א' הממתק אותיות דין שבו. ולזה אמר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כי אחר שנתבצר להם מקום בגיהנם הם עומדים בהארת כל סה הרמוזים באותיות העליונים ורמים על אותיות עולם.

דָּבָר אַחֵר 'יִסְכָּה': שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ. מקשים אמאי הוצרך להביא דרשה זו של 'דבר אחר' כיון דכאן לא איירי בדרשת גוף הפסוק אלא רק בא להוכיח ששרה אמנו ע"ה היתה נביאה ודבר זה מוכח מדרשה הראשנה דדריש 'יִסְכָּה' שֶׁסָּכְתָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ? ונראה לי בס"ד דהוצרך להביא דרשה של 'דבר אחר' משום כי בדרשה של יסכה דהוצרך להביאה יש קושיא כיון דשם זה מורה שהיתה נביאה למה לא נקראת בכתובים המדברים בה בשם זה של יסכה? שלא קראה בשם יסכה אלא רק במקום אחד המדבר בתולדה שלה שילדה אביה הרן דאז קראו (בראשית יא, כט) 'אֲבִי יִסְכָּה' ובכל הכתובים המדברים מעת שנשאה אברהם אבינו ע"ה עד שנפטרה קראה בשם שרה בלבד! ולכן הביא דרשה של 'דבר אחר' 'יִסְכָּה' שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ, ללמדינו כי הן אמת שם יסכה הוא משובח שמורה עליה שהיתה נביאה והיה צריך לקרותה בכל הפסוקים בשם זה, עם כל זה יש בשם יסכה עוד משמעות אחרת 'שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ' ואם היה קורא אותה בכתובים המדברים מעת נשואיה עד עת פטירתה בשם זה של 'יִסְכָּה' שיש בו משמעות זו גם כן דהכל סכין ביופיה היו חושבים שלא היתה צנועה ח"ו, שאם צנועה איך היו רואין אותה הכל וסכין ביופיה? ובאמת לא כן הדבר כי באמת היתה צנועה ושום אדם לא ראה אותה ולא נראית אלא פעם אחת דרך מקרה בירידתה למצרים שראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה לפרעה! וזה היה בהכרח מכח המכס וכמו שאמרו חז"ל וכנזכר בספר הישר. ומה שנקראת 'יִסְכָּה' במשמעות זו 'שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ' זה היה לה בקטנותה בעת שנולדה דעדיין לא היה לה דעת לשמור עצמה להצניע עצמה ואחר שגדלה קצת היתה מצנעת עצמה ושום אדם לא ראה אותה, ולכן דקדק הכתוב שלא לקרותה בשם 'יִסְכָּה' שיש בו משמעות זו שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ אלא רק פעם אחת בעת שמדבר במוליד אותה הוא הרן שקראו אֲבִי יִסְכָּה, ולכן אף על פי שבשם יִסְכָּה יש בו גם כן משמעות שסכתה ברוח הקודש לא קראה הכתוב בשם זה כשמדבר בה מעת נשואיה לאברהם אבינו ע"ה עד עת פטירתה.

דְּבוֹרָה, דִּכְתִיב: 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן. הנה רז"ל אמרו במדרש שהיתה עושה פתילות עבות, ונראה שהיתה חכמנית ואומנית שעושה אותם עבות בגידול שגודלתם ונראין דקות ונרמז זה בתיבת לַפִּידוֹת שהוא אותיות 'דו פתיל' והיינו רוצה לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ כלומר פתיל כפול.

עָמַד אָבִיהָ וְנָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ. הגרסה בעין יעקב בנשיקה גריס אביה ובטפוח גריס אמה וצריך טעם לזה! ונראה לי בס"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נידה כה:) נמצא בלידת הבת האב היה ראשיי ולכן לפי מנהגו של עולם שקצין ומואסין בנקבה אז האב אומר וי בלידתה, אך אם יראה את הבת חכמנית וצדקת ובפרט שרואה שהיא נביאה אז הוא שמח בה כי נבואה בנקבה הוא חידוש נפלא ותהיה למופת ולאות! ולכן כשראה נתקיימה נבואתה מכח האורה שבבית אז נתאמת אצלו שהיא נביאה באמת לכן נָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ לרמוז שהוא שמח על אשר היה הוא ראשיי בביאתה לעולם כי איש מזריע תחלה יולדת נקבה ואחר כך כשראו שהוא ביאור שבזה לאמה דנבואתה לא נתקיימה שנמצאת אין זו נביאה כאשר חשב אביה עמדה אמה וטפחה אותה במקום שנשקה אביה לומר לה על חנם אביך נשק אותך בראשיך והיית צריכה טפוח במקום נשיקה! והואיל שהניחתו ביאור ונודע לה הכזבת הנבואה ח"ו קודם אביה לכך היא קדמה ועשתה לה הטפוח, וסוף נגלה שנבואתה אמת והיתה ראויה לשבעה נשיקות על ראשה.

מַה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד. פירוש התמר אין לו ענפים ועלין סביבות הפרי אלא התמרים תלויין בקלח אחד לבדם ברורים ועומדים כמו עלי ההדס התלויין בעצי ההדס וזהו לֵב אֶחָד דהיינו קלח אחד ברור וגלוי ועומד לבדו ואין עלין יוצאין ממנו ומקיפים ומכסים אותו כֵּן יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם לֵב אֶחָד הוא יצר הטוב אשר על פי עצמו נעשים כל מעשים שלה בנפשיות ובגופניות.