בניהו על מגילה יג.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כִּי הֲוָה פָּתַח בְּדִבְרֵי הַיָּמִים אָמַר הָכִי: כָּל דְּבָרֶיךָ אֶחָד הֵם, וְאָנוּ יוֹדְעִין לְדָרְשָׁן. נראה לי בס"ד נקיט לשון זה דאנחנו יודעין לדרשן ועל פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער רוח הקודש דהתנאים בעלי מדרש הם בהוד, גם איתא בדברי דבינו ז"ל במקום אחר שספר דברי הימים הוא בהוד דמלכות, ובזה ניחא שאמר שאנחנו בהוד יודעין לדרוש דבריך שאתה בהוד דמלכות דשם הוד חד הוא.

'אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם' אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ. נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת אֲשֶׁר דדריש לה לשון שבח כמו (בראשית ל, יג) 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' וכן (מלאכי ג, יב) 'וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם' כי כיון שגלה מעצמו כדי להשתתף בצרת ישראל יש לו שבח בזה וכמו שהיה משה רבינו ע"ה עושה בגלות מצרים וכמו שנאמר רז"ל על פסוק (שמות ב, יא) 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'.

'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ' לָמָּה לִי? עִבְרְתָהּ מֵת אָבִיהָ, יְלַדְתָּהּ מֵתָה אִמָּהּ. קשא מאי מתרץ אמר רב חסדא וכו', השתא להפך לימא 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' (אסתר ב, ז) ולא לימא 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ'? ונראה לי בס"ד התירוץ הוא כך, דמה שאמר 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' בא ללמד עברתה אמה מת אביה וכו' ולכן אם לא היה כותב ובמות אביה ואמה לא היינו לומדים הא דרב חסדא דעברתה אמה מן הכתוב כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, דיש לומרהכתוב הכי פירושו שבהיותה קטנה אין לה אב ואם וכיון דהיתה יתומה קטנה לקחה מרדכי לו לבת, אבל השתא דאמר 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי' נמצא אייתר קרא ד'אֵין לָהּ אָב וָאֵם' ובעל כרחו נפרש דאתא לדרשה זו ללמדנו הא דאמר רב חסדא עברתה אמה וכו'.

'וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מוֹנֶה בָּהֶן שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד להיותה מלכה ויושבת בחדר המלכות שלה ויזדמן שיבואו אצלה נשים של שרים וסגנים לדבר עמה חוששת שיגיע בין השמשות של שבת ולא תרגיש ובפרט אם הוא יום מעונן, לכך עשתה דאלו הנערות כל אחת תעמוד לפניה יום אחד בשבוע ותתחיל לבא לעמוד לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות בחצי שעה ולכן אף על פי שיושבת ומדברת עם נשי השרים והסגנים כשתבא ותעמוד לפניה הנערה של יום שבת תדע שהגיע זמן הקרוב לבין השמשות ואז תשמור עצמה בהלכות שבת. ועתה נראה לי בס"ד עוד טעם אחר למה שהיתה מונה בהם שבעת ימי שבת, והיינו שהיתה קוראה לאחת בשם אחד בשבת ולאחת שני בשבת ולאחת שלישי בשבת וכעל זה הדרך וכונתה בזה לקיים מצוות עשה של (שמות כ, ז) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' כמו שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות, שצריך האדם למנות בפיו בכל יום לומד היום יום אחד בשבת, וכן בשני וכן בכולם ויכוין לקיים מצוות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע וכמו שאמר רז"ל בספרי וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין שם, ולכן גם היא היתה מתכונת לקיים מצוות עשה של 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כי ביום ראשון קוראה את נערה המיוחדת ליום ההוא בשם אחד בשבת, נמצא מזכרת בפיה מנין ימי השבוע דחול ביום השבת.

מִשּׁוּם דְּמִפִּתּוֹ תֹּאכַל 'וַתְּהִי לוֹ כְּבַת'? אֶלָּא כְּבַת הָכָא נָמִי לְבַת (אסתר ב, ז) . קשא למה גבי בת שבע נקיט כְּבַת בכף הדמיון וגבי אסתר אמר לְבַת ולא אמר כְּבַת? ונראה לי בס"ד כי האשה נקראת בית דכתיב (וַיִּקְרָא טז, יז) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ', זוֹ אִשְׁתּוֹ (משנה יומא א, א) , וכן אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא קראתיה ביתי (שבת קיח:) , ולכן גבי אסתר שהיתה אחר כך אשתו ממש אמר לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת כי היתה אשתו ממש ולא אמר בכף הדמיון, אבל גבי בת שבע לא היתה נחשבת אשתו ממש דאמרו רז"ל אוריה לא בא עליה דידע ברוח הקודש או על פי נביא דלאו אשתו היא אלא של דוד המלך ע"ה והיא אצלו בתורת פקדון עד שיגיע הזמן הראוי שיקחנה דוד המלך ע"ה, ולכן אמרו רז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה, ולכן לא נקיט התם לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת אלא אמר כְּבַת בכף הדמיון. ברם עדיין יש להקשות אמאי נקיט בַּת ונצטרך לומר אַל תִּקְרִי לימא בַּיִת להדיה ולא נצטרך לומר אַל תִּקְרִי? ונראה לי בס"ד דגבי בת שבע נקיט בַּת ללמדינו שלא היה נוהג עמה כאיש עם אשתו אלא כאב עם בתו דאסורה לו כן הוא לא נגע בה לשכב עמה וכמו האב שבתו בתחלתה אצלו בתורת פקדון עד שיגיע זמן נשואיה ותלך אצל בעלה כן היתה אצלו פקדון עד שיגיע זמן שיקחנה בעלה הוא דוד המלך ע"ה ולכן אמר כְּבַת, וכאן אצל מרדכי ואסתר דנקיט גם כן לְבַת ולא אמר לְבַיִת היינו ללמד דבתחלתה כשילדתה אמה מתה, ונעשה נס למרדכי והניק אותה מדדיו וכמו שנאמר רז"ל במדרש (מדרש רבה בראשית ל, ח) רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, בא למרדכי חלב והיה מניק לאסתר, כד דרשה רבי אבהו בצבורא גחיך צבורא לקליה אמר להון ולאו מתניתא היא רבי שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (אסתר ב, ז) 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ' דקשא מה שאמר בַּת דֹּדוֹ לשון יתר היא דהא דמר קרא (אסתר ב, טו) 'וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת' ומזה נודע שהיא בַּת דֹּדוֹ? ופרשתי דרמז הכתוב דבר פלא זה שינקה מן הדדים של מרדכי, לזה אמר 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ', דַּדּוֹ כתיב בלא וא"ו רוצה לומר בת הדד שלו שינקה וגדלה מן הדד שלו כבת היונקת מדדי אמה ולזה אמר הכתוב אחרי זה 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דכיון דינקה ממנו נעשית בת שלו. ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט גבי בת שבע בַּת ולא אמר בַּיִת, כי באמת האשה נקראת בַּיִת בלשון תורה דכתיב (ויקרא טז, ו) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ' וכן נקראת בַּיִת גם בלשון בני אדם שכל אדם קורא את אשתו בשם 'בֵּיתוֹ' ואם היה נתן המלך ע"ה אומר לדוד במשל 'וַתְּהִי לוֹ לְבַיִת' היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו משל הם ולא נעשה מעשה זו ממש, וכיון דהיה מרגיש דדברי משל הם אז ודאי היה מרגיש דמשל זה הוא על בת שבע שלקחה מן אוריה ובאמת הנביא בא בדבר ה' לומר משל זה לדוד המלך ע"ה, באופן שלא ירגיש שהוא משל, אלא יחשוב מעשה שהיה כך היה כדי שישיב תשובה לחרוץ משפט על זה האיש וכאשר חרץ משפטו תכף, ולכך הוצרך לומר לְבַת כי דרך למנקט על הכבשה בַּת מפני שגידלה אצלו כמו המגדל את בתו, מה שאין כן האשה שנקראת בַּיִת הוא על שם שעוסקת בצרכי הבית ושומרת אותו וכל עסקיו מוטלין עליהם וגם היא (תהלים קכח, ג) 'כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת' שאינה יוצאה מן הבית חוצה אלא לפרקים רחוקים, ולכן תואר זה של בַּיִת אין לו שייכות לאומרו על הכבשה ובודאי היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו דברי משל הם על ענין בת שבע שהיתה נות ביתו של אוריה. והא דלא נקיט כאן גבי אסתר לְבַיִת ונקיט בַּת כדי שלא יהיה ניכר מן המגילה שהיתה אשתו של מרדכי המלך ע"ה הן אצל המון העם הן אצל נכרים שהם מתרגמים המגילה בלשונותם, ולכך אמר 'לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דמובן מזה שהוא גידלה בביתו כמו בתו, דזה ידוע המגדל יתום ויתומה אם הזכר נחשב בנו ואם נקבה נחשבת בתו.

מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שְׁבָחוֹ: שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. קשא והלא רשע היה ואיך נספר בשבחו? כי קרא כתיב (דברים ז, ב) 'לֹא תְחָנֵּם' שלא לספר בשבחן! ועוד מאחר שהיה שטוף בזמה עד שבקש להביא ושתי ערומה לשכב עמה איך כפה טבעו במנהג זה שלא ישמש ביום? ונראה לי בס"ד כי זה הטבע היה לו על ידי שמים בדרך נס בעבור טובת אסתר, ובא הכתוב ללמדנו שבח זה להודיענו הטובה שעשה הקב"ה לאסתר על ידי זה, והוא שאמרו רז"ל שלא היה משמש עם אסתר ממש אלא היתה יודעת להפריד חלק הרע שבה שיהיה נעשה בריה שלימה כדמותה וצלמה באין הפרש ולזה קורא אותו בזוהר בשם שידה, והוא היה משמש עם זה החלק הרע הנקרא בשם שידה, אבל אסתר היתה מתעלמת והכל נעשה ברגע אתד שתהיה אסתר נעלמת והשידה נגלית במקומה, והנה דבר זה אינו נעשה אלא רק בלילה שיש שליטה לקליפה בלילה ולכן תכף ומיד נעשה חלק הרע שבה בריה שלימה כדמותה אבל ביום ששולט החסד ונחלשת הקליפה אינה יכולה לעשות דבר זה ולכן הקב"ה הקדים רפואה למכה ועשה לו טבע זה שלא יהיה משמש מטתו ביום כדי שלא יטמא את אסתר המלך ע"ה בתשמיש כי ביום אינה יכולה לעשות הבדלה זו ממנה שיהיה החלק הרע שנבדל ממנה בריה שלימה. ובזה יובן בס"ד הטעם שאמר לו על לכתה ביום אצל אחשורוש (אסתר ד, טז) 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' דאמרו רז"ל (מגילה טו.) שתהיה אסורה עליו מחמת שהיה אחשורוש שוכב עמה, וקשא כמו שהיתה עושה בלילה להפריד ממנה חלק הרע לישכב עם השידה כן תעשה עתה? ובזה ניחא שביום אינה יכולה לעשות דבר זה! ודע כי מה שאמר רז"ל (ויקרא רבה יג, ה) כורש היה בנה של אסתר אפשר שגם זוהר הקדוש יודה בזה, דיש לומר פעם אחת נזדמן ששמש עמה ביום ונתעברה בכורש כי ביום אינה יכולה לעשות דבר זה של השידה.

'וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב' אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי. נראה לי בס"ד דכלהו רבנן פירשו השינוי הוא בענין אכילה, מפני דתיבת 'יְשַׁנֶּהָ' יש בה משמעות שינוי ויש בה משמעות שינים והיינו להורות שעשה לה שינוי בדבר מאכל שהוא עסק השינים ורב אמר שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי פירוש מאכל שנוהג מרדכי שהוא איש יהודי לאכלו כי ידוע אומרו (אסתר ב, ה) 'אִישׁ יְהוּדִי' לכבוד שהיה יהודי שלם ותופס היהדות בנפשו וכמו שאמרו מָרְדֳּכַי מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה, ונקרא 'אִישׁ יְהוּדִי' בסתם אצל כל אדם ישראל ונכרים. והא דקפיד להאכילה מיני מאכל ותבשילין שהיה נוהג מרדכי לאכלם מפני שהיא גדלה בביתו ונתלמדה על אותם מאכלים ואם נאכל מאכל אחר חושש לשינוי וסת ועל ידי כך תכחיש. ומה שאמר שמואל ' שֶׁהֶאֱכִילָה קְדָלֵי דַּחֲזִירֵי ' נראה לי הכונה שאכלה מין דג שהוא הפך החזיר אשר ביבשה דידוע מה שאמר רז"ל (חולין קכז.) כל מה שיש ביבשה יש בים אך כל מין אשר ביבשה טהור הוא בים טמא וכל שבים טהור ביבשה טמא. ולפי זה דג שבים שהוא כמין חזיר הוא טהור וזה המין הביאו לה לאכילה ממנו. אפשר שהוא טעמו חשוב מאד ומעדן הבשר ומזכך דם הפנים ודריש מלת 'לְטוֹב' רוצה לומר מין טהור שהוא טוב. ורבי יוחנן דאמר הֶאֱכִילָהּ זֵרְעוֹנִים היינו משום דזה מאכל שאכלו דניאל וחביריו ונעשה להם בו נס שנתעדן בשרם ונוסף יופי ושומן להם במאכל זה דכתיב (דניאל א, טו) 'וּמַרְאֵיהֶם טוֹב'.

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת - יֶרַח שֶׁנֶּהֱנָה גּוּף מִן הַגּוּף. נראה לי בס"ד לכך נקרא 'טֵבֵת' דאות ב' היא באמצע ומצטרפת לכאן ולכאן, וקרינן ביה 'טב בת' והיינו בת לשון שכיבה כי שכב בלשון התלמוד בת כלומר הוא טב לשכיבה של איש ואשתו כי הוא ירח שהגוף נהנה מן הגוף.