בניהו על ברכות ס

אָמַר כָּל דְּעָבְדִין מִשְּׁמַיָּא לְטָב. יש להקשות, למה באושפיזא וזיקא אמר הכי, ובאריה ושונרא לא אמר הכי? ונ"ל בס"ד באושפיזא נעשה לו דבר יוצא מהטבע שלא נמצא לו אושפיזא לא בחנם ולא בשכר, וכן הזיקא הוה דבר יוצא מן הטבע, כי ודאי היה לו כלי זכוכית ששם מונח השרגא שהיה שמור מן הזיקא, כי אי אפשר שיניח השרגא תחת אויר השמים בגילוי, וכל עוברי דרכים יש להם כלי מתוקן לשמירת השרגא מן הרוח, ולהכי אמר: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא לְטָב. אבל אריה שאכל החמור זה דבר המצוי במדברות, וכן שונרא שיאכל התרנגול גם זה דבר המצוי ושכיח וטבעי הוא. ועוד נראה לי בס"ד, דהן אמת דחמור נוער, אך אינו מוכרח להיות נוער בעת שבו הגייסות, וכן אין מוכרח שיהיה התרנגול קורא בעת ההיא, ולכן אם זה נוער וזה קורא קודם שבאו הגייסות, ורק בעת הגייסות לא נער ולא קרא, אין צורך כל כך באכילת החמור והתרנגול, מה שאין כן השרגא ואושפיזא יש בהם צורך כל אותה הלילה. והא דאמר לְטָב ולא אמר טָב. נ"ל ר"ל אף על פי שתראה גוף הענין אינו טב אלא נזק, עם כל זה הוא סיבה לְטָב, שעל ידי נזק זה שהוא דבר מועט ירויח טוב הרבה, כהאי עובדא שאכילת השונרא את התרנגול והאריה את החמור ודאי היה לו הפסד בזה, אך זה הפסד מועט שנעשה לצורך ריוח הרבה שניצול מן השביה הוא וכל אשר לו. וכן מה שמוכרח ללון במדר, וזה ודאי הוא צער גדול ובפרט אם היה זמן קר, אך הוא צער מועט שנעשה לצורך טובה גדולה להנצל מן השביה. ולז"א: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא אף שהוא נזק, הנה הוא עשוי לְטָב ר"ל: לצורך הטב, ולכן לא אמר כל דעבדי הוא טב.