בניהו על ברכות סא.

אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי. נראה לי בס"ד, הכונה: הרהור הלב אין בית דין של מעלה מכירין, כי אם השי"ת לבדו, והוא עושה בעבורו דין וחשבון עם האדם. וזהו אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי שמכיר הרהור הלב ושופט אותי עליו וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי בהרהור הלב שיוכל היצר הרע להחטיא האדם בהרהור אף על פי שהוא צ"ג. וכמ"ש (שבת סד.) 'אַנְשֵׁי הַצָּבָא' שהיו צדיקים גמורים והפליאו לעשות להשמר מעבירה במלחמת מדין, ועם כל זה הביאו כפרה על הרהור הלב, שאמר לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו.

יוֹשֵׁב עַל שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב. נראה לי בס"ד, אות הפשוט נפתח במילוי שלו, כי האות נפתח ומתרחב על ידי קריאתו במילואו. והנה המילוי של אותיות לב הוא אותיות תמיד , כי לב במילואו ל מ " ד ב י " ת. ורמז כאן בזה, שישיבת היצר הרע בלב האדם היא ישיבה של תמיד שאינו זז משם לא בימים ולא בלילות, לא בהקיץ ולא בשינה, שגם בשינתו מתגרה בו בהרהורים רעים בחלומות ובחזיון לילה ומטמאו בקרי בר מינן.

צַדִּיקִים יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטָן. לפירוש רש"י ז"ל שפירש ענין שליטה, נראה דוחק, ד'שופט' לחוד ו'שולט' לחוד. ונראה לי בס"ד, דנודע דשכל האדם חלק הטוב שבו נקרא יצר הטוב, וחלק הרע שבו נקרא יצר הרע. והצדיקים גובר בהם חלק הטוב שבשכל הנקרא יצר הטוב, ואין עושים עבירות אלא רק מצות שנעשים על פי דברי היצר הטוב, אך ודאי יזדמן שלא עשו המצוה בשלימות שלה, הן מצד השמחה, הן מצד שלימות הכונה הראויה לה, ולכן הם יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטָן , ר"ל: חלק הטוב שבשכל אשר הוא המיעצם לעשות המצות הוא שופטן על המצות שעשו, שמראה להם חסרונות שיש במצות ההם. אך רשעים ניכר בהם חלק הרע שבשכל, שהוא הנקרא יצר הרע, והוא המיעצם לעשות עבירות, ואחר שמייעצם ומחטיאם לחבילות של עבירות, חושש שמא ירגישו בסרחונם ויהרהרו בתשובה ויתחרטו על מעשיהם הרעים, לכן הוא עצמו יהיה שופט אותם על חומר עבירות שעושה, שמראה להם כמה פגמים פגמו בעבירות שבידם, וכמה עולמות החריבו, וכמה כוחות טומאה נתחברו ודבקו בהם מחמת עבירות, וכונתו בזה כדי שיתייאשו מן התשובה, שמראה להם אפילו אם יתנו כל ממונם ויענו בצום נפשם ימים ולילות לא יספיקו לתקן אחד מאלף, ולכן טוב להם להשתקע בטומאת העבירות, ולא יפרשו מהם, כדי שלא יהיו יוצאים קרחים מכאן ומכאן.