בניהו על ברכות ס.

שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ וְכוּ'. נמצא חמשה תפילות בחמשה זמנים צריך האיש להתפלל על עיבור אשתו, ולכן 'איש' [311] יתר על 'אשה' [306] מספר חמשה, ובזה יובן שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) 'שִׂמְחָה' אותיות 'חֲמִשָּׁה' ר"ל: יש מספר חמשה יתרון לאיש, להורות וללמד על מענה – זו תפלה, שיתפלל חמשה תפילות בחמשה זמנים בעיבור אשתו.

מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיה מִדְּרִישׁ, וּמִסֵיפֵיה לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ. הקשה הרי"ף ז"ל, מאי איכא בין האי דרשה להאי דרשה? ע"ש. ונ"ל בס"ד מרישיה לסיפיה הכי קאמר (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא , משום דכבר נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' , שהוא מלומד בנסים שעשה לו הקב"ה כמה נסים, וכמ"ש (תענית כה.) באשתו של ר' חנינא בן דוסא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים היתה. ולדרשה דמסיפיה לרישיה איירי, אף על פי שעדיין לא נעשה לו נסים קודם שעושה רעה זו, אלא עתה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' שיעשה לו נס, ולהכי שְּׁמוּעָה רָעָה ששמע לֹא יִירָא ממנה. [ נוסח אחר ] מרישיה לסיפיה מידריש ומסיפיה לרישיה מידריש. הקשה הרי"ף ז"ל, מאי איכא בין דרשה דמרישיה לסיפיה ובין דרשה דמסיפיה לרישיה שהכל דבר אחד? ונ"ל בס"ד, דרשה דמרישיה לסיפיה איירי כששומע שְּׁמוּעָה רָעָה, בוטח שהקב"ה יעשה לו נס לעשותה טובה ולא תהיה רעה, דאת אשר נעשה שהגידו עליו השמועה לרעה – יהיה לטובה. וזהו מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא מפני כי נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' שלא תשאר רעה אלא תתהפך לטובה. וכמו הך עובדא דר' חנינא בן דוסא (תענית כה.) שבא לביתו בליל שבת וראה בתו עצובה, ושאל אותה ואמרה שנתחלף לה השמן בחומץ ונעשה בנרות חומץ במקום שמן דודאי לא ידליק וישארו בחושך, וזהו שְּׁמוּעָה רָעָה , והוא השיב: מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, ואז היה דולק החומץ כשמן. אך דרשה דמסיפיה לרישיה איירי, בהיכא שהוא מלומד בניסים שעשה לו הקב"ה נסים מקודם ומלומד הוא בכך, ולכן עתה מִשְּׁמוּעָה רָעָה שנודעה היום לֹא יִירָא , כי אומר כמו שעשה לי מקודם יעשה לי עתה, וזה גרוע מן הראשון, מפני כי עתה מה שבוטח שיעשה לו נס הוא מפני שכבר נעשה לו נס מקודם. וכמו הך עובדא דאשתו דר' חנינא בן דוסא (שם) שנעשה לה נס שנתמלא התנור פת והגיגית בצק, והיא קודם שראתה הנס נכנסה לבית האוצר, ואמרו בגמרא שנכנסה להביא מרדה להוציא הפת מן התנור, אף על פי שלא ראתה בעיניה הפת בתנור לפי שמלומדת בניסים היתה, שעשה לה הקב"ה קודם זה כמה ניסים על כן אמרה ודאי עתה ייעשה לי נס, שיתמלא התנור בפת כדי שלא אבוש, ולכך נכנסה להביא המרדה להוציא הפת מהתנור. ולכך זה גרע מן הראשון, דאפשר אם לא היה נעשה להם נס מקודם לא היתה בוטחת שיעשה לה נס לעת עתה. מה שאין כן סוג הראשון שדרשה שלו מרישיה לסיפיה דאיירי אף על גב שלא נעשה לו נס מקודם, עם כל זה הוא בוטח בהשי"ת שיעשה לו נס לעת עתה ומכאן ולהבא. [ נוסח אחר ] מרישיה לסיפיה מדריש, (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא מאי טעמא משום דְנָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' מקשים, מאי נפקא מינה בין דרשה של מרישיה לסיפיה לבין דרשה דמסיפיה לרישיה, כי לכאורה נראה המשמעות שוה? ונראה לי בס"ד דרך משל , אחד שלח סחורה בשיירה מעירו לעיר אחרת ליד חבירו למוכרה לו שם, והיה הדרך ביבשה רחוק חודש אחד או יותר, ואחר שעבר חודש או יותר, הגיע לו שמועה שהדרך היה מקולקל, ושללו הערביים חצי ממון של השיירה, ומחבירו עדיין לא בא לו ידיעה, אם סחורתו נשללה או אם הגיעה לידו בשלום, והוא מִשְּׁמוּעָה זו המגדת על זמן העבר לֹא יִירָא , מאי טעמא כי נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' , שודאי סחורתו לא נשללה והגיעה לשלום. וזו היא דרשה דקרא מרישיה לסיפיה, משמועה רעה המגדת על זמן שעבר לֹא יִירָא, יען כי לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ'. ולפי דרשה זו י"ל, אם היתה השמועה נוגעת על זמן להבא, דהיינו הוא שלח ממון לחבירו בשיירה דרך המדבר מהלך חודש אחד, ואחר שנים או שלשה ימים הגיעה השמועה שהדרך ההוא מקולקל מן הערביים, דעתה הוא צריך לפחד פן תהיה סחורתו נשללת בדרך הזה, דנמצא הוא חושש על זמן העתיד, הנה בכהאי גונא אפשר שיהיה לו פחד משמועה זו, כי חושש אולי יהיה לו איזה חטא מחדש בחודש זה, בעת שהשיירה עודנה בדרך המסוכן, ויהיה עליו קטרוג להענישו מדה כנגד מדה, שתהיה נשללת סחורתו. ועל העבר לא היה חושש, מפני שהוא יודע שלא חטא איזה חטא, שיהיה ראוי לעונש זה של הפסד סחורתו מדה כנגד מדה, ולכך נדרש הכתוב מסיפיה לרישיה, לומר: הוא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּהֳ' , דאפילו מִשְּׁמוּעָה רָעָה שהיא נוגעת על זמן העתיד, דאיכא למיחש שמא יגרום לו איזה חטא שיתחדש – גם כן לֹא יִירָא , שהוא בָּטֻחַ בַּהֳ' שלא יגיע לו רע, וישמרהו השי"ת שלא יחטא איזה חטא שיסבב לו הרע הזה הנולד מן אותה השמועה.

בִּשְׁנֵי יִצָרֶיךָ בְּיֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע. פירוש: יש מצוה שצריך לעשייתה התעוררות מיצר הטוב, וגם התעוררות מן יצר הרע, כגון: מצות עונה, וכן מצות ענג שבת ויום טוב וכיוצא, שצריך שיהיו ב' התעוררות אלו למצוה, מכח אהבת האדם בהשי"ת, אבל מצוה שהתעוררות שלה מיצר הטוב דוקא, כמו ציצית ותפילין ומזוזה וכדומה, זו לא אצטריך למימר פשיטא הוא כן. ומ"ש: בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ. נקיט לְךָ דוקא, לומר שאם היא טובה כללית לכל העולם ואתה בכללם זו פשיטא שתודה לי, כיון שהיא טובה של רבים ודאי צבור מדכרי ומודו להשי"ת ואתה מוכרח להיות מודה עמהם, וזה לא אצטריך למימר. אך אני אומר, אף על פי שהוא מודד לך דוקא, שהיא טובה השייכה לך בלבד, שעל זו צריך אתה לברך ולהורות וליכא אחרים עמך דמדכרין לך, הנה אתה לא תתעצל בזה, אלא תהיה מודה לו מְאֹד מְאֹד.