בניהו על ברכות לד.

שְׁלֹשָׁה, רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאוֹר, מֶלַח וְסַרְבָּנוּת. קשה, הו"ל להקדים סַרְבָּנוּת שהיא בגוף האדם על שְׂאוֹר וּמֶלַח שהם במזון האדם, וגם הו"ל להקדים מֶלַח על שְׂאוֹר, כי ענין המלח שייך בלחם ובתבשיל ובכל מאכל, אך השאור הוא רק בלחם? ונ"ל בס"ד, הזכירם כפי גודל איכותם, כי שְׂאוֹר הוא מילתא פסיקתא בכל אופן שיהיה, רובו קשה ומיעוטו יפה, ולא משכחת לה שיהיה להיפך מיעוטו קשה ורובו יפה. אך הַמֶּלַח לאו בכל מילי הוא כך, דשפיר משכחת לה מיעוטו קשה ורובו יפה, כהיכא דמולח בשר לאורתא, שאם יניח מעט מלח יתקלקל ויסריח ואם ירבה בו המלח יפה הוא לו, וכן כובש כבשין כגון זתים, ושאר פירות מרים, שאם יניח בהם מעט מלח לא הועיל כלום, ואם ירבה מלח יפה להם, וכן בגבינה וכיוצא, לכך הקדים שאור למלח בענין זה דרובו קשה ומעוטו יפה. והקדים שאור ומלח לְסַרְבָּנוּת , כי בשאור ומלח רובן קשה שיהיה מזה קלקול והפסד, דאם ירבה השאור בעיסה תתקלקל ולא תאכל, ואם ירבה המלח בתבשיל יתקלקל ואינו נאכל, אך הסרבנות הן אמת דרובה קשה, אין קושי שלה יהיה בסוג רע, אלא הקושי הוא דאינו נקרא טוב ואינו גורם רע בעין.