בניהו על ברכות לג.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד, וְאוֹי לוֹ לְעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. נ"ל בס"ד, ענין זה של הערוד הוא משל על ענין יצר הרע והשטן עם האדם. והיינו: אוֹי לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ הַשָּׂטָן שהוא היצר הרע להחטיאו ולשלוט בו שלוקח ממנו ניצוצי הקדושה, וסוף דבר מוכרח שאיש ישראל יעשה תשובה, ואז מלבד שיקח כל ניצוצי קדושה ששבה ממנו השטן, אלא מקעקע הבירה של השטן ליקח מקליפתו חלק גדול מן הטוב הבלוע שם, וכמ"ש (קהלת ח, ט) אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ, ופירש רבינו האר"י ז"ל, אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בליעל – באדם הישראלי, לְרַע לוֹ – לאדם בליעל, ונמצא אוֹי לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ הַשָּׂטָן , אך סוף דבר אוֹי לוֹ לְשָׂטָן שֶׁפָּגַע בּוֹ הָאָדָם הזה שנעשה בעל תשובה, שעל ידי כך נתבזבז השטן גם מניצוצי קדושים שהיה בקליפתו מכבר, ועל כן המשל הזה יבא נכון על ענין השטן. וְאוֹי לְשָׁטָן שֶׁפָּגַע בּוֹ אִיּוֹב אחר כך. כי סוף דבר הוסיף ה' לאיוב טובה כפליים, ונתבזבזה קליפת השטן מן הטוב שבה. ועוד, גם בשעת יסורין של איוב גם כן אוי לו לשטן בהיות איוב מתאפק וסובל היסורין בשתיקה, דהא ארז"ל (ב"ב טז.) על הפסוק: אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר (איוב ב, ו) , קשה צערו של שטן יותר מצערו של איוב. כאדם שאומר לעבדו שבור החבית ושמור היין שלה שלא ישפך, וזה נרמז גם כן בשם איוב שהוא ב' אוֹי, אחד לו ואחד לשטן. והנה כל אדם ראוי להסתכל תמיד בתרי אוֹי אלו, דהוא: אוֹי לָאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ שָׁטָן, וְאוֹי לְשָׂטָן שֶׁפָּגַע בּוֹ אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה. ובזה יובן בס"ד: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מא, ב) , כי ב' פעמים ' אוֹי ' [17] עולה מספר ' דָּל ' [34] . ובזה יובן (תהלים קמא, ג) שִׁיתָה יְיָ שָׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי, והוא: הא', שָׁמְרָה לְפִי כי כל העונות תלויים 'בַּפֶּה' אם הוא טהור לא יבטל בשאר עונות. ועוד, הטיבה חסדך עמי והוא: כי נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי , פירוש: תנצור שפתי על דָּל גימטריא ב' פעמים אוֹי , דעל ידי שאביט בשני אוֹי הנז' שהם גימטריא 'דָּל' תנצור שפתי.

גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. דהיינו: שתי שמות, שם הוי " ה [26] ושם אֵל [31] . ונ"ל הטעם שהניח הדעת בין שתי שמות אלו, דהפרש שביניהם הוא חמשה, וידוע דמספר חמש במספר הקדמי [א+ב+ג+ד+ה = 15] והוא מספר י"ה שהם חו"ב, שהדעת מכריע ביניהם. ולכן ניתן בין שמות אלו שמספר שיש בינותם הוא מספר אותיות י"ה שהם חו"ב, וכן הדעת עומד בין חו"ב.

כָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו. לאו לענין פרנסה וחיות איירי, אלא הכונה אסור למסור בידו כח שישלוט בו, כי אפשר שבזה הכח שאתה נותן לו לשלוט יזיק לך, דעל זה נאמר (בראשית רבה כב, ח) טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך [- מכאן אומרים, אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך] . אך מקשים, הכתוב אומר: לֹא עַם 'בִּינוֹת' הוּא (ישעיה כז, יא) ולא אמר: לֹא עַם 'דֵּעוֹת' הוּא, ואיך יליף למי שאין בו דעה, והול"ל למי שאין בו בינה? ונ"ל דהתנא באבות (ג, כא) אמר: אִם אֵין בִּינָה אֵין דָעַת, וְאִם אֵין דַעַת אֵין בִּינָה. והכונה: כי בעל בינה הוא מבין דבר מתוך דבר, וזה הדבר שמולידו ומבינו מתוך הדבר נקרא דעת, ולזה אומר: אִם אֵין בִּינָה , שאין לו כח שנקרא בִּינָה אֵין דָעַת , ר"ל: אין לו נולד הנקרא בשם דעת, וְאִם אֵין דַעַת שאינו יכול לעשות נולד הנקרא דעת אֵין בִּינָה , ר"ל: אין זה בעל בינה, כי לעולם בינה היא בסוג אם, ודעת הוא הנולד ממנה, לכן הכתוב שאמר 'לֹא עַם בִּינוֹת הוּא' כאילו אמר: 'לֹא עַם דֵּעוֹת הוּא' דאם אין להם בינה אין להם דעת שהוא דבר הנולד מתוך דבר, כי דעת ובינה חדא נינהו. ובעל המאמר דנקיט דֵּעָה ולא נקיט בִּינָה כלישנא דקרא, משום דאיירי בדעה, דדריש: גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, להכי גם כאן נקיט דעה.

גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. נמצא מִקְדָּשׁ נכתב בין שם הוי " ה [26] ובין שם אדנ " י [65] , וההפרש שיש בין מספר הוי"ה לבין מספר שם אדנ"י הוא ט " ל [39] כמנין אותיות ארבעה מלואים של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם מספר הברכה [232] , ולכן הניח מִקְדָּשׁ בין שתי שמות אלו, דהפרש שיש ביניהם רומז לטל אותיות שמספרם 'הברכה' לרמוז 'כִּי שָׁם בְּמִקְדָּשׁ צִוָּה הֳ' אֶת הַבְּרָכָה' (תהלים קלג, ג) .

אֶלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הקשיתי, אמאי לא מקשי אֶלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה 'שְׁמִיעָה' שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, דכתיב (דניאל ט, יט) אֲדֹנָ֤י ׀ שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָ֣י ׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקְשִׁ֥יבָה? ע"ש. ונ"ל בס"ד, דהתם השני שמות הם שם אחד שהוא שם אדנ"י, מה שאין כן כאן הם שני מיני שמות, אחד שם אֵל ואחד שם הוי"ה, כן בְּמִקְדָּשׁ שתי שמות אחד שם הוי"ה ואחד שם אדנ"י. ועוד נ"ל בס"ד, התם איכא פסק בין שם אדני ובין שמעה, וכן פסק בין שם אדני לבין תיבת סלחה, ופסק חשיב סוף פסוק, ונמצא אין תיבת שְׁמָעָה בין שתי אותיות בפסוק אחד, וכן נמי אין תיבת סְלָחָה בין שתי אותיות בפסוק אחד.

וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת. קשה, והלא כמה טעמים ארז"ל על המצות, ולא עוד אלא שאמרו טעמים כיוצא בזה שעשו אותם רחמים, וכמ"ש במדרש רבא ריש פרשת כי תצא: למה התינוק נימול לשמנה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כח, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין? שנאמר (ויקרא כב, כז) וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וכו', ולא עוד אלא שאמר: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם כב, כח) . וכשם שנתן הקב"ה רחמיו על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר (דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וכו'. נמצא, רז"ל אמרו טעם זה של רחמים על קן צפור ועל שאר מצות. ותקשי לדברי המדרש איך עושים מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת?! ונ"ל בס"ד, דכל אחד יוכל לומר על המצות טעם שיבא לו בדעתו בדרשה אף על פי שעושה בו מדותיו של הקב"ה רחמים, אך זה אינו אלא שדורש הטעם בינו לבין עצמו, או אפילו לפני אחרים, אבל להקב"ה אין לומר לו טעם שלך במצוה זו הוא כך, כי כיון שאומר לפני הקב"ה הטעם הזה, נמצא הוא מחליט ומכריח אותו הטעם לאותה המצוה, כיון שאומר להקב"ה כפירוש שצויתנו בכך בעבור כך, אבל מה שאומר טעמים דרך דרש אין זה מחליט ומכריח הטעם לאותה מצוה, אלא בדרך אפשר הוא מדבר, דר"ל: אפשר לומר שצונו השי"ת מצוה זו בעבור טעם זה, ואפשר נמי לומר דאין זה הוא הטעם שלה, או אין לה טעם כלל, אלא גזרת מלך היא.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא "מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ" תְּנָן. קשה, תקשי לאביי עצמו למה לא השתיקו? כמה שכתוב במשנה. ונ"ל בס"ד, דסבר אביי מה שכתוב במשנה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, אין הכונה להשתיקו תיכף לביישו, אלא הכונה דאחר כך יאמרו לו בינם לבינו אין זו הדרך, ומכאן ולהבא תזהר שלא תאמר כן, אך אחר שראה דהשביחו רבה על זאת, הקשה לו, איך תשבחנו והא משתקין אותו תנן?!

אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם. פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דקאי על יראת הרוממות ע"ש. ונראה דנקיט על יראת הרוממות בְּבֵית גְּנָזָיו , כי ידוע דיראת הרוממות נמשכת מן החכמה שנקראת דחילו, מה שאין כן יראת העונש נמשכת מן המלכות הנקראת יראת ה', וידוע כי חו"ב שהם דחילו ורחימו הם עלמין דאתכסיין, אבל תפארת ומלכות הם עלמין דאתגליין, ולכן על יראת הרוממות אמר יש לו בְּבֵית גְּנָזָיו, כי יראה זו היא מן עלמין דאתכסיין.