בניהו על ברכות לד:

הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יש מקטרגים אם רואין צדיק גדול מתפלל על צרת אדם אחד, מקטרגים על אותו אדם לומר שאינו ראוי לנס ולישועה באותה צרה, יען כי הצדיק אם הוא גדול מאד אם נענה בתפילתו שנותן הקב"ה שפע של ישועה מאותה צרה, יתן השפע ברבוי בעין יפה שיספיק להיות ישועה לצרה של אותו אדם שהתפלל עליו הצדיק, וגם לצרות של בני אדם אחרים שהם כמו הצרה ההיא שהתפלל הצדיק בעבורה. וכמ"ש רז"ל (ב"ר נג, ח) כשנפקדה שרה אימנו עליה השלום בתפילתו של אברהם אבינו עליו השלום נפקדו כמה עקרות עמה, וכשנפקדה רבקה אימנו עליה השלום בתפילתו של יצחק אבינו עליו השלום נפקדו כמה עקרות עמה. ולכן יתקנאו המקטרגים ויקטרגו שלא יהיה נפתח צינור לשפע הישועה מאותה צרה שמתפלל עליה הצדיק, כי הצדיק לפי גודלו יגדל צינור השפע הנפתח על ידי תפילתו, וממילא יכיל שפע רב לכמה בני אדם. אבל אם אין צדיק גדול כל כך לא יתקנאו המקטרגים בתפילתו, כי יודעים שאין בכוחו לפתוח צינור גדול של שפע ישועה בתפילתו, שיכיל שפע רב לכמה בני אדם, אלא רק יהיה שיעור מצומצם בעבור אותו המתפלל עליו דוקא, ולא אכפת להו כל כך בזה. וזה שאמר הוּא דּוֹמֶה בעיני המקטרגים כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ואין חוששים כל כך בתפילתו, ואין מקטרגים על בעל הצרה כדי שלא יהיה ישועה של אחרים, אבל אֲנִי דּוֹמֶה בעיניהם כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ , ויקטרגו על בעל הצרה, כדי שלא תצמח ישועה לאחרים גם כן.

'לָרָחוֹק' בְּרֵישָׁא, וְהָדַר 'לַקָּרוֹב'. מקשים, דילמא שקולין הם אך כיון שהם שני דברים מוכרח לזוכרם בזה אחרי זה? ונ"ל בס"ד, דאם הם שקולים, עם כל זה צריך להזכיר קרוב ברישא כפי תכונתם. דכך הוא הסדר, דקרוב לוקח בתחילה והרחוק אחריו ולמה הפך הסדר? אלא ודאי לאשמועינן לענין מעלה, דהרחוק מעולה ועדיף טפי. ועוד נ"ל בס"ד, דאם שקולים הם לא היה לו לחלקם באות וא"ו, דהול"ל לָרָחוֹק לַקָּרוֹב, וכיון דהטיל וא"ו באומרו וְלַקָּרוֹב, שמע מינה בא ללמדנו דרחוק שמזכירו בתחילה הוא עדיף מקרוב.

כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הקשיתי מן עובדא (תענית כה.) דרבי חנינא בן דוסא עם שכנתו, ד אמר לה: מה שמך? אמרה לו: איכו, והתפלל איכו נימטו כשוריך. וכן רבי יצחק בן אלישיב, מה שמה? אמרה לו: חנה, והתפלל תתייפה חנה, דשמע מינה צריך להזכיר את שמו ע"ש. ונ"ל בס"ד, דאם מתפלל על דבר שהוא נעשה בנס ואינו טבעי, צריך להזכיר את שמו, כדי לכוין להיות צינורות לאותו השפע מן אותיות שמו, כי כיון שהוא דבר חדש ואינו טבעי צריך לעשות לו צינורות חדשים לקבלו בהם, אבל אם מתפלל על טוב נהוג וטבעי, אין זה שפע חדש אלא נהוג, ולכל טוב נהוג יש לו צינור כללי פתוח מששת ימי בראשית, ועל ידי תפילה משלשל מן הטוב הכללי ההוא לאותו אדם הפרטי שמתפלל עליו, ואין צריך לזה צינורות חדשים, כי אין טוב נברא מחדש , ולכן אין צריך להזכיר שם האדם כדי לכוין לעשות מן אותיות שמו צינורות חדשים.