בניהו על ברכות יא.

כָּל פַּרְשָׁה דְּפָּסְקָהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם פָּסְקִינַן, וְדָלֵא פָּסְקָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לֹא פָּסְקִינַן. נ"ל בס"ד הטעם, דידוע לימוד התורה ביצירה, והמעשה בעשיה, ולכן ארז"ל (קידושין מ:) תַּלְמוּד גָּדוֹל מִמַּעֲשֶׂה, כי היצירה עליונה וגבוהה מן העשיה. ונראה זהו הטעם שיש תרס"ט [669] פרשיות פתוחות וסתומות, להורות: כי לימוד התורה ביצירה שהיא מקום גבוה מן העשיה, והיינו כי אותיות יְצִירָה במלואם כזה: יו ״ ד צד ״ י יו ״ ד רי ״ ש ה ״ י [669] עולה מספר תרס"ט, ולכן כָּל פַּרְשָׁה דָלֵא פָּסְקָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לֹא פָּסְקִינַן, דאי פסקינן נמצא אבד חשבון זה המורה על מקום התלמוד של התורה, כי נמצא נוספו הפרשיות על תרס"ט, ולא נשאר להם רמז במספר יצירה במילואם.