בניהו על ברכות י:

וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ. מַאי קִיר? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִקִּירוֹת לִבּוֹ. נ"ל בס"ד, אותיות חִזְקִיָּהוּ במילואם כזה: חי"ת זי"ן קו"ף יו"ד ה"ה וי"ו, תוך המלוי שהוא 'קירות לב' של אותיות שמו רמוז בם מספר שם הוי " ה [26] תוך ח י "ת ז י "ן ק ו "ף [26] , ומספר שם אהי " ה [21] תוך י ו "ד ה" ה ו י "ו [21] , הרי כאן יחוד עליון של 'הוי"ה אהי"ה' שהם סוד 'חו"ב' שעשה תחלה קודם תפילתו כדי שיצליח בתפילתו.

נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה (מלכים ב' ד, י) רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר עָלֶיהָ פְּרוּצָה הָיְתָה וְקִירוּהָ, וְחַד אָמַר אַכְסַדְרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה וְחִלְקוּהָ לִשְׁנַיִם. קשה, בשלמא למאן דאמר 'אַכְסַדְרָה' להכי פירשה בדבריה קטנה, דר"ל: נעשה לו החלוקה שהיא לצרכו קטנה, כיון דהמדה עתה הם עושים בידם בחלוקתם האכסדרה, אם כן הם עושים אותה קטנה או גדולה. אבל למאן דאמר פרוצה היתה וקירוה אין עושים בידם כלום עתה במדתה ורק עושים לה קרוי, אבל מדתה קטנה או גדולה עשויה היא מקודם, ולמה הוצרכה לפרש ולומר קטנה? ונ"ל, דהיה להם שתים עליות פרוצים א' קטנה וא' גדולה, ובאה לפרש דבריה על הקטנה. אך יש קצת דוחק בזה, דהול"ל עֲלִיַּת קִיר הַ קְּטַנָּה, וכיון דאמר 'קְּטַנָּה' משמע דקאי זה על נַעֲשֶׂה, ר"ל, נַעֲשֶׂנָּה קְטַנָּה. ונ"ל בס"ד, הכונה דהקרוי נעשנו קטן, שלא נקרה כל העליה כולה אלא חציה או חלק ממנה, כדי למהר הדבר שמא יבא קודם שתגמר. ועוד נראה שרצתה לעשות קטנה, כדי שלא תכיל אלא רק המטה שלו ולא ישכב עמו גֵּחֲזִי משרתו, כי לדעתה אינו הגון, ואם תהיה גדולה גם הוא ישכב שמה.

הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת יֵהָנֶה כֶּאֱלִישָׁע וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת אַל יֵהָנֶה כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. מקשים, והלא גבי שמואל הנביא עליו השלום כתיב וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וכו' (שמואל א' ט, ז) . נמצא יודעים שהוא מקבל. וי"ל כל נביא יש קופה בביתו שכל הנכנס נותן בה מעות, ואלו המעות יתחלקו לתלמידים הרבים הנמצאים אצלו.

אַל יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוּהַּ וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ. נ"ל בס"ד, תפלת העמידה של שחרית היא באצילות שהוא מקום גבוה, אך אי אפשר להכנס באצילות תיכף אלא צריך לעלות בהדרגות. דתחילה יכנס בעשיה שהוא מקום נמוך, ואח"כ ביצירה 'בזמירות' ואח"כ בבריאה 'ביוצר' ואז יעמוד במקום גבוה באצילות 'ויתפלל'. או יובן בס"ד, המחשבה בראש שהוא מקום גבוה, ואין אדם יוצא ידי חובת תפילה אם יתפלל במחשבה בלבד , אף על פי שהיא עליונה, אלא יעמוד במקום נָמוּךְ – הוא הַפֶּה. שהוא למטה מן המוח שבו המחשבה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, שם 'הוי"ה' עליון וגבוה ופועל למעלה מן הטבע, אבל שם 'אלקים' תחתון ופועל בטבע. והאדם אל יבקש לעשות לו מן השמים דברים של נס למעלה מן הטבע, אשר השפע הזה נמשך ממקום גבוה, אלא יעמוד במקום נמוך, לבקש דבר כפי הטבע הנעשה על ידי שם אלקים, עכ"ד נר"ו. ועוד פירש, דנפ"א נקראת מקום גבוה, כי בה משתמשין צדיקים הגדולים לעשות פעולות בנפ"א [נחי פא אלף] , ולאו כל אדם זוכה לעשות פעולה במקום זה, כמ"ש רז"ל ( מגילה כב:) דאם יודע בעצמו שנענה כמו יהושע בן נון (יעשה נפ"א ואם לאו) אל יעשה כן, עכ"ד נר"ו. ועוד פירש, אל יעמוד במקום גבוה – עתיק וא"א, אלא יעמוד במקום נמוך – בבחינת התפארת שהוא ז"א, עכ"ד נר"ו.

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (מלכים א' יד, ט) וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ. נ"ל בס"ד, שֵׁם אָדָם יצדק יותר על הגויה שהוא הגוף שנברא מן האדמה, ואחר אותיות אָדָם יש אותיות בֹּהֶן שהוא הגודל. וכתב רבינו בחיי ז"ל, חמש אצבעות נבראו לשמוש חמשה חושים, וּבֹהֶן משמש לחוש הטעם, ולכן זה שגבר עליו חוש הטעם לאכול קודם תפילה, עליו נאמר וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ, זה חוש הטעם שהוא רמוז אחר אותיות שֵׁם אָדָם שהוא שֵׁם הגויה שלך.