בן יהוידע על שבת י.

אָמַר רַב אַשִׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. נראה לי בס"ד דבעת צרה מראה עצמו כעבד, מפני דרך העבד כשיבא לבקש דבר מן המלך ידבר בקשתו בדברים מצומצמים ויצא תיכף, וכן הענין בעת צרה אין להאריך בתפלה , וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הים היה עומד משה רבינו ע"ה ומאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה ישראל עומדין בצרה ואתה מאריך בתפלה?! ולכן בצרת מרים התפלל תפלה קצרה, [במדבר יב, יג] אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, אבל בעת שלום מראה עצמו כְּשַׂר שדרכו כשיבא לפני המלך לבקש דבר מאריך ואינו מדבר כמו העבד. אי נמי נראה לי בס"ד בעת צרה חושש מהמקטרגים שרואין מתכבד בלבושיו ועומד בתפלה, יאמרו זה מראה עצמו מהחשובים ונראה מה מעשיו, לכן בעת צרה כיון שיש להם תגבורת חושש מקטרוגם וקנאתם, מה שאין כן בעת שלום הם יהיו מוכנעים מאליהם ואינו חושש כל כך מהם. ומה שאמר על זה הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל , נראה לי בס"ד 'הִכּוֹן' בהפוך אתוון 'כַּוָּנָה' רמז קישוט הפנימיות של האדם הוא כַּוָּנָה, וקשוט חציניותו הוא במלבושים חשובים, דכמו שצריך ליזהר בקשוט זה לכן הִכּוֹן הוא כַּוָּנָה, שעל ידי זה מתעורר בזה. והא דְּרַב הוּנָא רָמִי פּוּזְמְקֵי נראה לי בס"ד מפני שמתפלל בהרכנת הראש ורוצה שצלם פניו לא יראה כפות רגליו. אי נמי כדי להדמות למלאכים שאין להם חילוק אצבעות.

קָרִי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא: (משלי כח, ט) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". יש להקשות אמאי לא אמר לו נמי וְעוֹד מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה? כי בשלמא רָבָא לא אמר האי קרא על רַב הַמְנוּנָא מסני, כי רַב הַמְנוּנָא לא פסק לפניו מדברי תורה וקם להתפלל, אלא כבר עמד להתפלל תפלה בזמנה ורק חזיה דהוה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש צוֹרֵךְ חַיֵּי שָׁעָה 'לרפואה לשלום למזונות' ולפי זה רובה דתפלת י"ח הא חיי עולם, כי שלשה ראשונות הם שבחו של מקום, וְאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ אינם חיי שעה אלא נחשבים חיי עולם, וכיון שהוא רוצה להתפלל תחלה בברכות אלו שהם חיי עולם איך יאמר מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה?! אבל רבא אמר כן על רב המנונא משום דחזיה דהוה מאריך בתחנונים שאחר העמידה, יען כי ראה שכרע כריעה שלישית גם כן, ואם כן שם האריכות היא בשאלת צרכיו שהם חיי שעה, ולכן דקדק הש"ס לומר דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתֵיהּ ולא אמר 'בִּצְלוֹתָא' והיינו 'בִּצְלוּתֵיהּ' רצונו לומר בתפלה שמחדש לעצמו ולגופו ולא בעיקר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק הרי"ף ז"ל דהקשה על מה שאמר גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה מאי 'גַּם'? שהרי אין דבר אחר נתעב עם התפלה! עיין שם. ובזה ניחא כי בתפילת העמידה איכא חיי עולם בְּאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ, ואיכא חיי שעה בִּרְפָאֵינוּ וּבָּרְכֵינוּ וכיוצא, ואם מֵסִיר אָזְנוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אז גַּם תְּפִלָּה שאינו חיי שעה היא תּוֹעֵבָה שלא תעלה לרצון. מיהו הדבר יפלא כי שם תועבה על עבודה זרה ועל משכב זכור, ואיך משום שפסיק מדברי תורה קורא על תפלתו שם 'תּוֹעֵבָה'? ונראה לי בס"ד כי בגמרא אמרו דדרש בר קפרא על מלת 'תּוֹעֵבָה' האמור במשכב זכור נטרקון 'תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ' וכן נמי כאן קרי לה תּוֹעֵבָה לפי משמעות הנטרקון של זה, שרוצה לומר תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ , דהיינו התפלה זו שאתה פוסק מדברי תורה ומתפלל מוכרח שיהיה לבך תּוֹעֶה ולא תוכל לכוין בה היטב, מפני שלבך טרוד בדבר ההלכה שהיית צריך לומר. ולכן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת , מפני שהיו עוסקים בתורה בלילה וחוששין אם יתפללו תיכף תתבלבל כונתם מחמת עסק התורה, ולכן ישהו שעה עד שיסורו הרהורי תורה מלבם. ולכן תמצא בירושלמי דברכות (פרק ב, הלכה ד) א"ר חייא רובא [אמר רבי חייא הגדול] אנא מימייא לא כונית [אני מימי לא כיוונתי בתפילה] , אלא חד זמן רציתי לכוין [אלא פעם אחת רציתי לכוון] והרהרתי בלבי [והרהרתי בלבי ואמרתי] מי יכנס לפני המלך קודם וכו', וכן אמר שמואל וכן אמר רבי בון יעוין שם. והדבר יפלא גדולי חכמי ישראל איך לא יכונו בתפלה?! ובזה ניחא שהם היתה תורתם אומנותם, שהיו אדוקים בעסק התורה ימים ולילות ולכן לבם טרוד הרבה בהרהורי תורה גם בעת התפלה, ואמר פעם אחת נתגברתי לדחות מלבי הרהורי תורה בעת תפלה, ובא בלבי מחשבה זרה שחשבתי 'מי נכנס תחלה' וכן שאר חכמים, ולזה אמר הכתוב מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה רצונו לומר שקם ופוסק באמצע ההלכה אז גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה , פירוש תועה בה כמו שאמר בר קפרא שהוא תועה בה בבלבול הכונה מחמת דברי תורה שהיה לומד בהם קודם שהתפלל, שלא גמר לימודו בהם ולא נחה דעתו עדיין.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי, וְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי. פירוש היה מקישין על בריח הדלת. ויש להקשות למה לא מקישין על הדלת עצמו שכן הדרך להקיש על הדלת ולא על הבריח? ועוד למאי אצריכי להא דודאי מי שיש לו צורך לדין יבא מאיליו כי בית דין ידועים הם? ועוד מה שנאמר לֵיעוֹל נראה יתור לשון וסגי לומר לֵיתִי בלבד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קה"י [קהילת יעקב] ז"ל סוד הדין של בית דין כלול משבעה מידות, שהדיינים שלשה כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] , והעדים שנים כנגד נצח והוד, והבעלי דינים הם יסוד ומלכות, שהתובע יסוד והנתבע מלכות, ולכן העולם שנבנה בשבעת ימי בראשית שהם כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] מתקיים על ידי הדין, ולזה אמר כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית' דייקא, ובעת שהדיינים יושבים ומתבוננים בדין לידע היכן הדין נוטה אז בזה מעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לחב"ד [חכמה, בינה, דעת] עד כאן דבריו ז"ל עיין שם. נמצא הנתבע שעליו יושבים בדין הוא כנגד מלכות שנקראת שער, בסוד שם אֲדֹנָי אשר במילואו [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָ"א [671] שהוא לשון שַׁעַר, וזהו (זכריה ח, טז) שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם דהיינו בנתבע שהוא בחינת 'שַׁעַר' אך התובע כנגד היסוד הנקרא בריח הדלת, והוא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא יען כי הוא בקו האמצעי, וידוע שהתפארת נקרא בריח התיכון כנזכר בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קפ"ו), ולכן היסוד שהוא גם כן בקו האמצעי שעומד בין נצח והוד גם כן נקרא בריח מן הקצה אל הקצה, אך נקרא בְּרִיחַ הַדֶּלֶת מפני שהמלכות שהיא סוד דלת סומכת עליו, יען שהיא עומדת אחר גה"י כידוע, וכן היסוד נקרא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא שהוא רוצה לומר בְּרִיחַ הַדֶּלֶת. גם אמרתי יצדק על יסוד שם בְּרִיחַ שהוא בַּר חַי , וגם הוא רַב, חי בסוד 'רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי' (בראשית מה, כח), וזהו צירוף 'בְּרִיחַ' ולכך מקישים על עִיבְּרָא דְּדָשָׁא הרומז לתובע דאית ליה דינא על הנתבע לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי התובע נכנס תחלה לתבוע הדין וממנו מתחיל יחוד הספירות הנזכר הנעשה על ידי הדין שדנין הדיינים, וז"ש לֵיעוֹל בבחינה הרומזת כנגדו שהוא בחינת היסוד, וְלֵיתִי לפנינו אנן בית דין בחינת חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] כדי לתבוע.

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. קשא נהי דהאי דאמר קרא מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב אינו כפשוטו אלא כונתו לומר דנעשה שותף מכח הגזרה שוה של וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, אך מה שאמר 'אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת' מהיכא מפיק לה, דמנא לן שהיה יושב משה רבינו ע"ה שָׁעָה אַחַת ודילמא ארבע או שש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מתיבת מֹשֶׁה דנראה יתיר, דהא כתיב (שמות יח, יג) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם והוה ליה למימר וְיַעַמְדוּ הָעָם עָלָיו מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב מאחר דהזכיר כבר שמו בזה הפסוק? לכך דריש שם מֹשֶׁה נכתב לדרשה על שָׁעָה, כי מֹשֶׁה [345] עם נקוד החולם [10] מספרו שָׁנָה [355] ועם נקוד צר"י [30] מספרו שָׁעָה [375] וכאלו אמר וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה שָׁעָה, ואמר נמי מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב ללמדינו ענין השותף בגזרה שוה, ואין הדבר כפשוטו שהיה יושב מן הבקר עד ערב, ואף על גבי כי נקוד מֹשֶׁה הוא סגו"ל ולא צר"י לא אפכת בזה לענין הדרשה, מפני שבמבטא יוצא צר"י וסגו"ל שוין, וכזאת מצאתי דרשה במקום אחר. אי נמי נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ב"ד (בא"ח דף קל"ו) בשם תוספתא דברכות שהשעה מתחלקת לנ"ד [54] עונות יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שכתבו המקובלים ז"ל 'שָׁעָה' רומזת למלכות, והיינו כי המלכות היא בחינת שם אֲדֹנָי שיש בו כ"ד צירופים לכך נקראת שָׁעָה שהיא כ"ד עונות, אך התפארת נקרא יוֹם כי הוא בחינת שם הוי"ה שיש בו י"ב צירופים והיום הוא י"ב שעות, והנה 'בֹּקֶר' [302] מספר שב [302] , ועם נקודות חול"ם וסגו"ל שהם מ' [40] הרי שמ"ב [342] , וְ 'עָרֶב' [272] עם נקודות קמץ וסגול [46] עולה שיח [318] , וההפרש שיש בין מספר שמ"ב [342] למספר שי"ח [318] הוא מספר כ"ד [24] , שהוא שיעור שעה שהיא כ"ד עונות! וזה נרמז בכתוב, (שמות י"ח י"ג) וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב , דהיינו כ"ד עונות, שהוא שיעור שעה הנרמזים במספר שיש בין מספר 'בֹּקֶר' לבין מספר 'עָרֶב'.

עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִּין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד זְמַן סְעוּדָה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: (קהלת י, טז) "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי" בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא בִּשְׁתִיָּה שֶׁל יַיִן. נראה לי בס"ד דהתורה נמשלה לאכילה ושתיה דכתיב, (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, והיינו לימוד תורה שבכתב נמשלה לאכילה, ולימוד תורה שבעל פה נמשלה לשתיה. גם ידוע תורה שבכתב בחינת חסד ותורה שבעל פה בחינת גבורה. והנה טבע העולם הניעור כל הלילה אינו תאב לאכול בבוקר, ועסק התורה אשר יהיה האדם ניעור בו כל הלילה הוא עסק תורה שבעל פה שהוא בחינת גבורה, ולזה אמר (קהלת י, יז) שָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, כמו שנאמר מהרש"א ז"ל שהוא רצונו לומר בשעה רביעית ולא בבוקר, והסיבה בשביל שכל הלילה היו נעורים בעסק הַגְּבוּרָה שבעל פה ולכך לא היו יכולים לאכול בבוקר אלא רק בעת הידוע שהוא שעה רביעית, אבל לא היתה הסיבה בשביל שהיו שותין כל הלילה יין ולכך אינם יכולים לאכול בַּבֹּקֶר, מפני שגם הנעור כל הלילה כשתיית היין אינו יכול לאכול בבוקר השכם, זה לא היה.

שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת. נראה לפי זה אותם הַלוּדִים הרשעים שאכלו בשעה ראשונה אז כשאוכלים הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מתעכל מאכלם ותחסר בטנם, ובזה יובן בס"ד (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, ולפי זה אותם דיינים שאוכלים בבוקר דכתיב בהו (קהלת י, יז) וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, דומין ללודים שגונבים בני אדם ואוכלים אותם, זה שאמר (ישעיהו א, כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. ומה שאמר מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת , נראה לי בס"ד כי לכן בי"ד עתים שמנה בקוהלת בעת השביעי אמר (קהלת ג, ה) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, כי אחר שישית היא שביעית.