בן יהוידע על פסחים ג:

וְהָכְּתִיב: (שמות ד, כ) "וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר"? הָתָם, מִשּׁוּם בָּנָיו, אוֹרְחָא הוּא. עיין פירוש רש"י ז"ל [שהן זכרים כתב לשון רכיבה] ונראה לי בס"ד הכוונה, כיון דבניו היו עמה על חמור אחד שהם קטנים וצריכה לאחוז אותם אי אפשר שתשב על החמור מן הצד אלא מוכרח שתשב בפיסוק רגלים כדי שתוכל לאחוז בהם שלא יפלו. או יובן הכוונה כיון דבניו גם כן היו עמה על חמור אחד אינו מספיק גב החמור שתהיה הרכיבה מן הצד בלי פיסוק רגלים. או יובן הכוונה כיון דבניה עמה שרוכבים אחד מלפניה ואחד מאחריה אז אין גנאי לרכוב בפיסוק רגלים יען כי פיסוק רגליה יהיה מכוסה בבניה מכאן ומכאן.

חַד אָמַר לְהוּ: "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה". זו גרסת עין יעקב דגריס 'לְהוּ' דקאי על הלל או על רבי לחד לישנא וכן הוא גרסת תלמוד כתב יד אבל בתלמוד שבידינו לא גריס 'לְהוּ' וצריכים להבין לגרסת 'לְהוּ' מאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרשב"ץ (ח"ג סימן ע"ח) מפני מה שיבח התלמיד שאמר 'אֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אדרבא הוה ליה לשבוחי לאידך שקיצר בלשונו דהא אמרינן (פסחים ג:) 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'? והשיב הרשב"ץ ששמע מהגאון מו"א ז"ל שתירץ בשם הרבנית אשתו של הרב רבי יוסף ז"ל דמה שאמרו 'ישנה דרך קצרה' דוקא הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש התלמיד בלשון ארוכה, אבל התלמיד ששואל מן הרב עדיף לדבר בלשון נקיה ולא בעי לשון קצרה, כי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה יעיין שם. ולכן דקדק מסדר הש"ס למנקט 'לְהוּ' דפירושו להלל או לרבי לחד לישנא לומר כיון דהיה התלמיד שואל לרב לכך יאות לו השבח שדיבר בלשון נקיה אף על גב שדיבר בלשון ארוכה. ובזה ניחא נמי לתרץ דקדוק אחר דאמר ' מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ' ויש להקשות מה שייכות יש לזה בזה כי מה שנמצא שדבר בלשון נקיה ראוי שיאמר שיהא חסיד ופרוש כי סימן זה נוגע לכך? אך כפי האמור ניחא כיון שדיבר בלשון ארוכה לרבו, והיינו נמצא דחלק כבוד לרבו לומר שיש לו לב רחב ואינו משתבש בלשון ארוכה, לכן בזכות שחלק כבוד לרבו ודאי יזכה לכך שכל הנזהר בכבוד רבו זוכה להיות הוא רב מורה הוראות בישראל מדה כנגד מדה.

מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מקשים מה שייכות יש לזה בזה? והוה ליה למימר שיהא חסיד ופרוש משום שדבר בלשון נקיה! ונראה לי בס"ד דמלבד דבר טוב זה שמצא בו שדבר בלשון נקיה עוד מצא בו חריפות שכל וחכמה יתירה דהוה דייק לישנא שלא אמר לשון דמשתמע לתרי אנפי כמו חבירו והוא כי חבירו אמר ' מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה ' דבריו אלו סובלים שני פירושים הא' לומר כונתו לשאל רק על המסיקה של זתים למה יעשו בטומאה ובאמת כך היא כונתו בשאלה זו, אך דבריו אלו סובלים עוד פירוש אחר אשר אין זה מטרת שאלתו והוא שהשומע יפרש שאלתו כך 'למה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה ואין עושין להפך להיות בוצרין בטומאה ומוסקין בטהרה?' דכונתו לשאל על שניהם לתת של זה בזה ושל זה בזה, ובאמת הוא לא היתה כונתו כך אלא שדבריו סובלים גם פירוש זה ונמצא אינו חכם להיות דייק בלשונו לתפוס שאלתו בלשון ברור שאינו סובל אלא פירוש אחד דוקא. אך זה השני שלא זכר בדבריו טומאה בחד וטהרה בחד אלא שאל ' מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה ' אין דבריו סובלים שני פירושים אלא רק פירוש אחד דמוכרח לפרש דבריו שכל שאלתו היא רק על הטהרה למה אין עושין אותה גם במסיקה, ולא אפשר לפרש דבריו ששואל בשתים לתת של זה בזה. ושל זה בזה. ולכן כיון שראה חכמתו דדייק בלשונו למנקט לשון ברור אמר ' מֻבְטָחַנִי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ' כי דבר זה דדייק בלישנא הוא סימן טוב לזה וכמו שאמרו בעירובין (עירובין נג.) בני יאודה דהוו דייקי לישנא הוו גלי מסכתא מה שאין כן בני גליל. ועדיין יש לדקדק במה שאמר ' בְּיִשְׂרָאֵל ' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש מורה הוראות בבית המדרש ואין זוכה שתתפשט הוראתו לעשות מעשה בקרב כל ישראל על פי הוראתו אלא הוראתו תשאר עצורה בבית המדרש דאין הלכה כמותו. ויש שזוכה שיקבעו הלכה כמותו לענין מעשה הנה זה הוראתו יוצאה בבית המדרש ומתפשטת בקרב ישראל דעבדי עובדא כוותיה ועל זה נאמר (משלי ה, טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה. הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי, חַד אָמַר [לְהוּ] : הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר : הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר : הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה . בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל [ג:] קשה הנהו תרי קמאי למה הזכירם פה? וסגי לומר 'הַהוּא כַּהֲנָא דְּאָמַר הִגִּיעַנִי כְּזָנָב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו'? ונראה לי בס"ד דאם לא היו אלו עמו שקדמו ודברו בשבח לא היו בודקים אחריו מחמת שאמר כן דהיו אומרים משגה שכך נפל בפיו בשגגה והיה נשאר בחזקתו ולא היו בודקין אחריו אך מאחר דהוו יתבי תלתא והיה האחד מחבב הקדשים שהיה מיצר על רוע מזלו שלא הגיע לו מבשר הקודש אלא דבר מועט והשני היה מחבב הקדשים באומרו אני זכיתי לחלק חשוב יותר ממך שהגיע לי כזית וזה השלישי לא הלך בדרך חבריו שחבבו הקדשים אלא ענה אחריהם בדבר בזיון לדמות הקדשים לשיעור זנב הלטאה תו ליכא ללמד עליו זכות ולומר בשגגה דבר בלשון זה לכך בדקו אחריו! אי נמי יש לומר אין הבית דין בדקו אחריו דאין צריכין מן הדין לבדוק אחריו בעבור דברים אחר שהיה מוחזק בכשרות אלא אותם השנים שהיו עמו חרה להם על דבריו וּבָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁמֶץ פְּסוּל וביררו אותו אחר כך בבית דין. ברם איכא למידק איך יגיע לזה כפול ולזה כזית מלחם הפנים והלא צריך לחלקו ביניהם בשוה חלק כחלק? ודוחק לומר זה בעל הזית חטף מאחרים ונשלם חלקו לשיעור זית. ונראה לי בס"ד דאלו השלשה לאו מחד משמר הם אלא כל אחד מן משמר אחר ולכן במשמר של זה היו החלקים כולם על שיעור פול ומשמר זה כולם זית. אי נמי לעולם שלשתם משמר אחד והחלקים היו שיעור פול לכך אמר הראשון הגיעני כפול והשני אמר אני חלקי היה חשוב בעיני כשיעור זית שהוא גדול מפול והג' אמר שהיה נראה בעיניו כזנב שהוא קטן מפול.

וַאֲנָא, הָא קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי. יש להקשות אם היה אוכל מן האיברים החשובים סגי ליה לומר קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי ומה כונתו לומר 'שּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף נז.) מלכא אמר הגדי משובח יותר ומלכתא אמרה הכבש משובח יותר ושאלו לכהן גדול, והשיב הכבש משובח יעיין שם. ודינו של פסח בא הן מן הכבשים הן מן העזים שיש נמנים על כבש ויש נמנים על עז והוא כדי להתפאר היה נמנה על כבש שהוא שּׁוּפְרֵי והיה אוכל מן האברים החשובים שבו ולזה אמר 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'. ובאמת דבר זה שדקדק בו היה סיבה למפלתו דאם היה נמנה על עז וגדי לא היה אפשר לרבי יהודה בן בתירא לפרוש לו רשת ללכדו בדבר זה שאמר לו 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' כיון דבעז וגדי לא יש אַלְיָה אך על ידי שדקדק לאכול 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי' בזה נלכד בדבר זה של אַלְיָה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ. פירש עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' דרך רמז דישראל נשפעים ממקום עליון מהחסדים והרחמים והאומות מלמטה והחכמים ז"ל כל שיחתם היא דברי תורה שגם בעת שידברו דברים פשוטים משתעו בלשון חכמה ולכן רבי יהודה בן בתירא שם בפיו של זה לומר 'סְפוּ לִי מֵאַלְיָה' שיש רמז בתיבה זו 'מא"ל י"ה' כי ראהו אוכל מן הקודש בגזל ואיסור ואמר כשיזכיר שמות א"ל י"ה בפיו הם ינקמו ממנו וכן היה לו שהם הרגישו ברוח קדשם בזה ואמרו לו שלא במתכויין א"ל י"ה לגבוה אלו ישראל דוקא סלקא. ומחמת שהוזכרו באותו מעמד שמות הקודש אלו לכך עשו פעולה זו לעורר את לב השומעין לבדוק אחריו ובדקו ומצאו ובערו הרע מן העולם עכת"ד ז"ל.

אֵימָא לְהוּ: "סְפוּ לִי מֵאַלְיָה". הדבר יפלא איך האמין זה העכו"ם שיהיה רבי יהודה בן בתירא רבן של ישראל מיעצו לעשות דבר הפך התורה אשר צותה 'עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ' (שמות יב, מח) דודאי מאחר שעלתה בידו ערמתו בתחלה וגם את המקראות ידע להו לא היה טפש? ונראה לי בס"ד דאותו עכו"ם כשאמר דבר זה לרבי יהודה בן בתירא היתה כונתו לזלזל בישראל באומרו שאין מדקדקים לשמור מצות ה' אלהיהם כראוי שהרי הם מאכילים בידים את הפסח גם לנכרים וערלים ואין מרגישים! והשיב לו רבי יהודה בן בתירא ' מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ? ' וכונתו לומר מה שצותה תורה 'כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל' לא צותה על בשר הפסח אלא רק על חלק המשובח שבו שהוא האליה ולכן כל אדם שאינו בדוק אצלם שהוא ישראל אין מאכילין אותו מן האליה אבל על שאר בשר הפסח כיון דאין עליו אזהרה מן התורה מאכילין אותו לכל אדם שיבא ויאמר ישראל אני אף על פי שאין בודקים אותו ורק לנכרי וערל ודאי לא יאכילוהו מבשר הפסח דמעלה וסלסול נהגו בו לבלתי יאכל ערל מבשר הפסח אבל מן התורה אין מונע בזה, ואתה אם תרצה להבחין ולידע שדברי אלה אמת או לאו תלך ותאמר להם לספות לך מן האליה ותראה שלא יאכילו אותך אלא אם כן יבדקו אותך תחלה. וזה הנכרי נכנסו בדעתו דבריו של רבי יהודה בן בתירא ולא עלה על לבו שאם יבדקוהו וימצאוהו ערל יהרגוהו כי מה עשה איסור שיתחייב עליו כך והלא מקודם לא היה אוכל אלא מן הבשר דוקא דאינו אסור מן התורה לנכרים וערלים דהא כתיב 'לֹא יֹאכַל בּוֹ' דייקא דהיינו מחלק החשוב והמובחר שבו ולכך הלך לנסות כמו שאמר לו רבי יהודה בן בתירא וניצוד ונלכד! ונראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי יהודה בן בתירא 'מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכן אמר לדידיה שיאמר להם בלשון זה 'סְפוּ לִי' דנקיט לשון ספו ולא אמר 'הֶאֱכִילוּנִי'? הנה בחר רבי יהודה בן בתירא בהאי לישנא לרעתו של זה כי ספו הוא סובל, גם כן ממשמעות הרג וכליון כמו יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם הֳ' (ישעיהו סו, יז) וברית כרותה לשפתים הכריח שיהיה הוא פותח ברעתו.

שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד אם אתה בִּירוּשָׁלַיִם וּמְצוּדָתְךָ בִּנְצִיבִין אין זה חידוש ופלא כי זכות ארץ ישראל מסייעה אותך, וכן היא המדה דכתיב (ישעיה ב, ג) 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם' אך החידוש והפלא הוא דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין חוץ לארץ, וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם דאסתייעא מילתא טובא. ודע שיש קבלה ביד אנשי נְצִיבִין אשר רבי יהודה בן בתירא קבור אצלם רחוק מעט מהעיר, שפעם אחת באו גוים ולקחו אבנים מן הבנין הבנוי על קברו ונשאום על הגמלים ונסתמו עיניהם של הגמלים ואומרים דבעבור נס זה קורין אותו הגוים מעא"מי פירוש מסמא על שם המופת הזה. ואנא עבדא בשנת תרכ"ט עליתי לעה"ק תובב"ב ובחזרתי לעיר בג'דאד באתי על דרך נְצִיבִין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון זכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון!

אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים". קשה וכי השעורים הם קללה בעולם, והלא גם בהם יש צורך לבני אדם כי בני אדם צריכין לבהמות והם צריכין לשעורים, ויש בני אדם שאוכלים פת שעורים, ואמאי הקפידו על בשורה שבשרם בשעורים והלא מצינו שהכתוב שבח את ארץ ישראל בשבעת המינים שבכללם השעורים דכתיב (דברים ח, ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה אטו יאמרו ח"ו לפסוק 'צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים'? ונראה לי בס"ד כי רצו שבראותו החיטים של אותה שנה אינם יפות יפתח פיו לטובה להזכיר שם יפות על החיטים, דאולי יתן השם יתברך ברכה באותו המועט להספיק במקום מרובה כמו שמצינו שפתח אברהם אבינו ע"ה פיו לטובה על יצחק וחזר לשלום, ולכן היה יותר נכון שיאמר 'אֶשְׁתַּקֵּד נַעֲשׂוּ חִטִּים יָפוֹת' דעל כל פנים זוכר שם יפות על החיטים, והם היו מבינים מדבריו על חיטים דאותה שנה איך הם, ונח להם בלשון זה שפותח פיו לטובה על שם חיטים. ודע דהא דקאמר הש"ס הוה ליה למימר 'אֶשְׁתַּקֵּד' לאו דוקא אֶשְׁתַּקֵּד אלא הכוונה על איזה שנה שעברה שנעשו בה חיטים יפות כדי שלא יוציא שקר מפיו, וכן מה שאמרו עֲדָשִׁים לאו דוקא עֲדָשִׁים אלא הכוונה שיתפוס איזה מין ממיני מאכל שנעשה יפה באמת.