בן יהוידע על פסחים ג.

לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. נראה לי בס"ד אומרו 'לְעוֹלָם' רוצה לומר בין במילי דשמייא בין במילי דעלמא. ונראה רמז לדבר זה שֶׁפֶּה במילואה כזה פ" ה שי" ן ה" א המלוי הוא אותיות 'נָאֶה' לרמוז שיוציא משפתיו דָּבָר נָאֶה ולא דָּבָר מְגֻנֶּה. גם יש לדקדק אותיות 'פֶּה' במילואם כזה פ"ה ה"י הוא אותיות הַיָּפֶה, פירוש הפה צריך לדבר בו בלשון הַיָּפֶה ולא מְגֻנֶּה.

שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. לא אמר שֶׁהֲרֵי הֶאֱרִיךְ אלא שֶׁהֲרֵי עִקֵּם לרבותא כי מלבד האריכות נקיט לשון מעוקם שלא קראה טמאה כשמה בלשון ישר אלא עִקֵּם הלשון ואמר 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' ולפי זה נמצא אמר י"ג אותיות במקום שהיה די בחמשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד) , רוצה לומר שהוצרך לומר לשון טהור במקום לשון טמא, לֹא אֶחָד כלומר בפסוק זה שכתב מספר 'אֶחָד' [13] אותיות במקום שהיה די לכתוב חמשה אותיות. או הכוונה 'לֹא אֶחָד' על יחידו של עולם שהוא יתברך דבר בתורה בלשון טהור במקום לשון טמא.

רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, יא) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". הא דלא הביא רבי יהושע בן לוי דקדים לרב פפא פסוק זה שיש בו רבותא יותר מפני דיש לומר היכא דמדבר דברים לנכח שאני, ולכן כאן שאומר 'כִּי יִהְיֶה בְךָ' דמדבר לנכח, לכך דקדק למנקט לשון נקיה, ולזה הביא 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' דאינו מדבר לנכח. והא דרב פפא לא חשיב וא"ו ד'טָהוֹר'? אפשר כי יש הפרש בחסרות ויתירות בין ספר תורה דרבינא ובין ספר תורה דרב פפא וכמו שאמרו התוספות ז"ל במקום אחר דהיה שנויים בספרים שלהם זה מזה, או אפילו דכתוב אצלו 'טָהוֹר' מלא בוא"ו לא חשיב ליה רב פפא מפני שאינו יוצא במבטא אלא מובלע בין האותיות ואות ה"א שהוא בסוף תיבה מנכר טפי. והא דלא הביאו רבי יהושע בן לוי ורב פפא פסוק שהביא רב אחא בר יעקב [כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר (שמואל א' כ, כו)] דאית ביה רבותא טפי שהאריך בט"ז? היינו משום דניחא להו יותר להביא פסוק מן התורה וגם שהוא דבר היוצא מפי הגבורה, מה שאין כן פסוק רב אחא בר יעקב הוא מן הנביאים וגם הוא דבורו של שאול המלך ע"ה ופשוט. אך מקשים מאי קא מוכח מפסוק זה דהכא, בלאו הכי ראינו שהאריך שלא לצורך דאף על גב דאמר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' האריך ואמר 'כִּי לֹא טָהוֹר'? ומתרצים מה שנאמר 'כִּי לֹא טָהוֹר' לא האריך בכדי אלא כיון לגנותו בזה דרוצה לומר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' הוא מחמת קרי ולא ראה הקרי מחמת אונסו אלא ראה מחמת 'כִּי לֹא טָהוֹר' בלב שיש לו הרהורים רעים ח"ו, ולכך רואה קרי עכ"ד. ולפי זה לא נתרצה הקושיא דהשתא אינו מוכח שהאריך ט"ז אותיות כיון דאם היה אומר מקרה טמא הוא היה גם כן מוכרח להוסיף ולומר 'כִּי טָמֵא' הוא כדי שלא יאמר שהיה לו הקרי מחמת אונס ואם כן עתה דלא נקיט טמא לא הוסיף ט"ז אותיות אלא רק י"ג אותיות? ונראה לי בס"ד דאם נקיט הכי כי אמר 'מִקְרֶה טָמֵא' הוא לא היה נצרך להוסיף 'כִּי טָמֵא הוּא' כדי להודיע שלא ראה הקרי מחמת אונסו כי זה מוכח בלאו הכי מן הכפל של 'מִקְרֶה טָמֵא' דהיה די לומר 'מִקְרֶה הוּא' והוסיף 'טָמֵא' לומר זה המקרה הוא טָמֵא בעצם שלא ראהו לאונסו אלא בא מצד טומאת עצמותו ונמצא כי עתה שהוצרך לעקם ולומר 'מִקְרֶה לֹא טָהוֹר' הוצרך להוסיף 'כִּי לֹא טָהוֹר' כדי לגנותו ביותר.

וְהָכְּתִיב: (בראשית כד, סא) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. יש להקשות וכי סלקא דעתך דאסור לרכוב האשה בפיסוק רגלים כדי שבא לתרץ הכי? והלא אין דבר זה אמור אלא כדי שיהא מספר בלשון נקיה ואם כן אף על גב דרבקה רכבה על הגמלים עם כל זה מן הראוי שיאמר הכתוב 'וְתֵשֵׁב עַל הַגְּמַלִּים' שיכנה את המרכב בלשון מושב! ונראה לי בס"ד כי באמת מדברי רבי ישמעאל שפירש ואמר הכתוב קראו 'מוֹשָׁב' משום לשון נקיה יש לנו ללמוד דאף על גב דאין איסור לאשה לרכוב בפיסוק רגלים מכל מקום אורח ארעא שתהא יושבת על הבהמה בלתי פיסוק רגלים כמנהג הנשים בערי אירופא דמלמדין את הנשים לרכוב מן הצד בלתי פיסוק רגלים וזה יקרא 'מוֹשָׁב'. ודבר זה נלמד מדברי רבי ישמעאל מכל שכן, דאם לשון רכיבה המורה על פסוק רגלים לא נקיט באשה משום דלאו אורח ארעא, כל שכן הוא דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפסוק רגלים. והשתא שפיר מתרץ התם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים כלומר הן אמת דהיה מן הראוי למנקט קרא גבי רבקה לשון 'מוֹשָׁב' דהוא לשון נקיה, מכל מקום נקיט לשון רכיבה המורה על פיסוק רגלים ללמדנו דבר אחר לפי דרכו והיינו דכל כי האי גוונא דאיכא 'בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים' אוֹרְחָא הִיא דגם האשה תרכב בפיסוק רגלים. והוצרך ללמד דבר זה יען כי מלשון דנקיט גבי זבה מוכח דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפיסוק רגלים ולכן כדי שלא נחשוב דאזהרה זו היא בכל מקום ובכל גוונא לכך נקיט הכתוב לשון רכיבה בגמלים ובהר ללמדנו במקום בִּיעֲתוּתָא שאני. ולכן בארצות הערב שאנו דרים בהם כיון דאין דרך הנשים לרכוב בשביל טיול כאנשים על כן לא נתלמדו הנשים בין ישראלים בין נכרים מנהג ערי אירופא שרוכבים מן הצד בלי פיסוק רגלים שזה נקרא 'מוֹשָׁב' אלא רוכבים בפיסוק רגלים.