בן יהוידע על בבא קמא פא:

וְאֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר, וּבַשְּׁפֵלָה, וּבַנֶּגֶב, וּבָעֵמֶק (דברים א, ז) . נראה לי בס"ד טעם לזה כי בתורה יש חלק מעשה וחלק תלמוד וכנגד חלק המעשה אמרו ישראל נַעֲשֶׂה וכנגד חלק התלמוד אמרו נִשְׁמָע וכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, נמצא זכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה דכתיב 'בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ' ולא אמר ילמדו או ישמעו ולכן נתן לכל אחד ואחד בארץ ישראל ' נֶּ גֶב וְ עֵ מֶק וְ שְּׁ פֵלָה הָ ר' שהם ראשי תיבות 'נַעֲשֶׂה' לומר שזכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה וכמו שנאמר בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו. אי נמי נתן להם ארבעה מינים הנזכר לכל אחד ואחד בזכות ארבעה חלקים שיש בלמוד התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] . אי נמי כנגד ארבעה חלוקות שנתחייבו בהם בשבועה בסיני שהם 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות' וכנזכר בגמרא.

הֲוָה קָא מַפְסִיעַ וְאָזִיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא קָמַיְהוּ. הא דלא נזהרו רבי ורבי חייא בחסידות זו נראה לי בס"ד מפני שהם היו הולכים ומדברים בדברי תורה ושקלו וטרו זה בזה ולכך מוכרח שיהיו מהלכים בנחת בהשוואה אחת במישור ואם יהיו מדלגים בפסיעות גסות מיתד ליתד אי אפשר להם למשקל ולמטרי זה בזה בדברי תורה ולכן הקדים תלמודא בתחילת המאמר לומר ' הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא ' פירוש שקלי בדברי תורה זה בזה ואזלי. או נראה לי בס"ד הא דלא נהגו בחסידות זו משום דהוו אזלי בפומבי והרואה אומר דמדינא צריך למעבד הכי ולכן אמר ' הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי ' שעשו הליכתם תחלה בשיקול הדעת איך לילך מפני הרואין והסכימה דעתם להסתלק אל מצר השדה שלא יטעה הרועה בעיקר הדין.