בן יהוידע על בבא קמא פב.

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ. נראה לי בס"ד קרי לחכמינו ז"ל דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת מפני שעוסקים ודורשים בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם וכן רבויים ומיעוטים בתיבות ואותיות שהם מוצאין הלכות גדולות בדרשות אלו שאין להלכות אלו דבר מפורש בתורה כי אם רושם הן על ידי שלש עשרה מידות הן על ידי רבויים ומעוטים בתיבות ואותיות. מה שאין כן הקראים אין מודים בדרשות של רושם כאלה כי הם כופרים במסורת שמסר משה רבינו ע"ה לחכמי הדור בדרשות של רושם אלו ולכך קרי לחכמינו ז"ל דורשי רשומות.

עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִקְּנוּ לָהֶם. פירוש נביאים שעמדו אחר דורו של משה רבינו ע"ה כי בדור משה רבינו ע"ה מי יפתח פיו לתקן דבר חוץ משה רבינו ע"ה! והוה ליה למימר עמד משה רבינו ע"ה ותיקן להם, אך דורות שאחריו המה ראו הכתוב הזה דכתיב וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב) שנדרש אין מים אלא תורה לכך נתעוררו לתקן דבר זה שיהיו קורין וכו'. ומה שכתבו התוספות מאי שנא שני וחמישי? נראה כונתם לומר דעדיף להשוות ההפסקות להדדי שהיה להם לתקן כך קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת ובשני בשבת וקורין בשלישי וברביעי ומפסיקין חמישי וששי ובזה ישוו ההפסקות להדדי וגם הקריאה של ימות החול תהיה בשני ימים בזה את זה דומיא דהפסקות שהם שני ימים בזה את זה. ונראה לי בס"ד הטעם שרצו לתקן הקריאה בשני וחמישי כי העדים שיש על ישראל על קיום התורה הם שמים וארץ דכתיב הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל, יט) ובריאת שמים וארץ לא נגמרה אלא ביום שני שבו נגמרה בריאת העדים כדי שיהיו ישראל זוכרים תמיד את העדים המעידים עליהם בקיום התורה. ומה שתקנו ביום חמישי גם כן מפני שבו נבראו הדגים אשר אינם יכולים לפרוש מן המים רגע אחד וכן ישראל אינם יכולים לפרוש מן התורה הנקראת מים וכמו שאמר רבי עקיבא במשל שאמר לפפוס בן יהודה בברכות (ברכות סא:) שהוא משל לשועל שאמר לדגים וכו' עיין שם. וצריך שישראל יזכרו מצב הדגים שנבראו בו ביום תמיד בלבבם ואז לא יהיו פורשים מן התורה. ונמצא ימים שאין בהם קריאת התורה הם אותיות דאג"ו רמז בימים אלו דאגו מן מלחמת היצר הרע מפני שאין בהם קריאת התורה. ומה שאמרו כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה קפדי על מספר שלשה כי התורה היא תבלין של יצר הרע ואיתא בגמרא דסוכה (סוכה נב:) אמר רבא יצר הרע בתחלה קראו הנביא בשם הֵלֶךְ ואחרי זה קראו אֹרֵחַ (שמואל ב יב, ד) ולבסוף קראו בעל הבית עיין שם. ולכן כדי שלא יהיה בסוג בעל הבית דאז תהיה יציאתו קשה לכך תקנו שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה שאם יהיו שלשה ימים בלא תורה הדוחה היצר הרע יגיע היצר הרע למדרגה השלישית שהיא מדרגת בעל הבית. ובזה יובן בס"ד מאמר הגמרא בנדה פרק ב' (נדה יג:) כך אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך ולמחר אמר לו עשה כך ולמחר אמר לו לך ועבוד עבודה זרה והולך ועובד עיין שם, דנקיט החלוקות על ימים ולא על שעות ובשלישי אמר 'הולך ועובד' כי בשלישי נעשה היצר הרע בעל הבית ונתאחז באדם היטב.

מַכְנִיס אַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה. פירש רש"י ז"ל מתוך שמשמח את הלב מכניס אהבה. וקשא אם כן היה לו למנות גם כן שמחת הלב לדבר בפני עצמו ויהיו שבעה? ועוד קשא בשלמא כל אותם דברים שמנה תנא קמא הם טבעיים ובאכילת השום ונמצאים על ידי השום בטבע אך הקנאה היא רוחנית יצריית מעשה יצר ואיך אכילה הטבעית של השום מוציאה אותה מן האדם האם יברח יצר הרע מן השום ולא יעלה קנאה בלב האדם? ועוד אם יש תקנה לסלק השנאה באכילת שום הלא זאת היא בנקל! ולמה אמר התנא באבות (משנה אבות ד, כא) 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' יאכל שום וידחנה מעליו וינצל? ונראה לי בס"ד כי השום בטבעו מרבה הזרע וכיון דמרבה הזרע אז מצד הטבע מעורר תאות המשגל ביותר והנה אמרו רבותינו ז"ל שאמר מרדכי הצדיק ע"ה לאחשורוש ' אין האשה מתקנית אלא בירך חברתה ' (מגילה יב:) וצריך להבין למה אמר 'בירך' הוה ליה למימר 'אין האשה מתקנית אלא בחברתה'? אך הכונה דאף על פי דמנהגו של עולם האשה מתקנית מן צרתה בכל דבר, עיקר הקנאה לא יהיה לה אלא מצד התשמיש והעונה מפני שבכל הדברים הן תכשיט הן מלבוש הן אכילה יוכל להשוותם זה בזה בלתי הפרש כלל ואם תתקנא מצד התכשיטין ולבוש היא יש לה כמותה ובעת שלובשת צרתה לובשת גם היא וכן באכילה ושתיה בעת שזו אוכלת מאכל זה גם זו אוכלת מאכל זה וכן בכל דבר ודבר של הנאה ותענוג לא ימצא זו יש לה וזו אין לה ולמה תתקנא באמת אם אין לצרתה יתרון עליה? ורק בתשמיש ועונה שהוא שוכב לילה אחת אצל זו ולילה אחת אצל זו הנה בראותה כי זאת הלילה מתענגת עם בעלה והוא פורש ממנה, יש לה קנאה מדבר זה שאין לה. ולכן אמרה לאה לרחל הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ (בראשית ל, טו) וקשא מה שייכות יש לזה עם הדודאים דאין הנאה ועונג יש ללאה מן הדודאים דהיא אינה צריכה להם ואין לה חפץ בהם? ופרשתי בס"ד דאף על גב דבאמת אין לאמותינו קנאה זו מזו כלל ועיקר עם כל זה דברה עמה לאה בדרך בדיחות כאשר ראוי לדבר האשה עם צרתה מצד הקנאה שיש לה ממנה והוא רצונו לומר הן אמת בכל הנאה וענג שוים אנחנו וכמו שעושה אליך כן עושה לי, מכל מקום בהנאת עונה ותשמיש אין אנחנו שוים כי בלילה אשר ישכב עמך לא ישכב עמי! אך זאת נחמתי כי מאחר שאני תמיד טהורה בימי עיבור ובימי יניקה ואת אין לך הריון על כן חציו של חודש את טהורה שישכב עמך וחציו של חודש את יש לך ימי ראיה וימי ספירה שאז הוא ישכב עמי בזמן שאי אפשר לשכב עמך, אך אם תקחי דודאי בני ותתעברי על ידם הנה את טהורה כל הימים וכל זמן שאת טהורה לא ישכב עמי ולא יבא אצלי ונמצא אין אני שוה עמך בעונג זה. וכל זה בדרך בדיחות דברה עמה כאשר ראוי לדבר האשה עם צרתה אך באמת ובאמונה הם אינם נחשבים צרות זו בזו! ולכן אמר מרדכי הצדיק ע"ה לאחשורוש אין האשה מתקנית אלא בירך חברתה, אמר 'בירך' לרמוז לו על התשמיש המתייחס לירך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְנָפְלָה יְרֵכָהּ (במדבר ה, כז) האמור גבי סוטה כלומר אין קנאה עצמית ואמיתית אלא מצד הנאת התשמיש מפני כאשר ישכב עם זו בלילה זו תהיה חברתה רקנית מן הנאת תשמיש באותה לילה ולכן יהיה לה קנאה עצמית. מיהו גם קנאה זו אפשר לעשות לה תיקון שישכיב את שתיהם עמו בחדר אחד ובכל לילה אשר ישמש עם זו ישמש גם עם זו ונמצא שוים הם בהנאה זו כי הוא קם ממטה של זו ובא למטה של זו דשתיהן בסמיכות אליו זו מצד זה וזו מצד זה ואין כאן קנאה עצמית, אך דא עקא דעל הרוב אין לאדם כח לעשות שתי עונות לזו ולזו בלילה אחת כי לא יכול להזריע פעמים אבל אם יאכל שום המרבה את הזרע תתעורר בו תאות המשגל ויוכל לקיים בשופי שתי עונות בלילה אחת ולא אכפת לו כלום וממילא לא יהיה קנאה לנשיו זו מזו גם בדבר התשמיש כי שתיהם יתענגו בעונג העונה באותה הלילה ואין לאחת יתרון על חברתה כדי שתתקנא. ולכן יש אומרים על השום מכניס אהבה כלומר אהבת המשגל כיון דמרבה הזרע תתעורר באדם אהבת המשגל ביותר ואז ממילא מסיר הקנאה מבין שתי נשים שהם צרות זו לזו כי בזמן הקדמונים היו רוב בני אדם רגילים לישא איש אחד שתי נשים או יותר. ובזה נתרץ בס"ד עוד דקדוק אחד שיש להקשות למה תנא קמא לא מנה האי חלוקא דְמַכְנִיס אַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה ובמאי פליג בזה עם יש אומרים? ובזה ניחא דתנא קמא מנה דברים השייכים בכל אדם אך חלוקה זו אינה אלא באדם שיש לו שתי נשים ולפי זה חלוקה זו אחת היא ולא שתי דברים דהעיקר הוא מה שמוציא אהבה של המשגל זו היא מכח שמרבה הזרע ודבר זה נזכר בדברי תנא קמא ואינו חדוש שכבר מנה תנא קמא בכלל חמשה דברים דמרבה הזרע נמצא נעשה בין הכל ששה דברים בשום. ונראה לי בס"ד שזה נרמז באותיות שׁוּם שהוא שם ו' כלומר שם יש וא"ו תועליות.