בן יהוידע על ערכין כד.

מַאי קָמַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא. הקשה הרב 'פתח עינים' וכי גברא דאתי לדינא לא ידין הדיין את הדין לומר פלוני חייב פלוני זכאי משום דהוא משנה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דתלמודא לא קאמר 'אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר' דמשמע תובע ונתבע אתו לקמיה לדינא אלא אמר 'אָתָא' והכונה דזה המוכר בא לפני רב יימר וסיפר לו מעשה שעשה שמכר נכסיו ואולי היה אותו האיש קרובו או אהובו והוא לא בא לשאול מן רב יימר כלום בדבר זה אלא סיפר לו מעשה שהיה אך רב יימר נתכוון להודיע לאותו האיש וגם לשומעין הלכה זו בדבר זה דתפילין נמי הם בכלל נכסיו וכוונתו גם כן לומר לו כמה מכוער הדבר הזה אשר עשית למכור כל נכסיך דהא לפום דינא אפילו התפילין צריך אתה לחלוץ עד שתפדהו בדמים. ועל זה מקשי תלמודא מאי קא משמע לן בדין זה והלא משנה ערוכה היא דמסתמא ידע לה המוכר כי לא היה עם הארץ ומה בא ללמדו דבר חדש? ומשני מהו דתימא התם הוא דסבר וכו' כלומר אף על גב דמסתמא יודע זה דבר השנוי במשנה אך כיון דיש סברה לומר מתניתין שאני לכך בא לחדש לו דאין חילוק בזה.