בן יהוידע על ערכין טז:

מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ. פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז) אף על פי שהוא עמיתך.

תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית לז, כא) שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה. אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע. אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.

אִם יֹאמַר לוֹ: טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה. ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו. וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם. וכן כאן אומרים ' טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ ' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.

שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד? ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.

וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה. קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם (משלי ח, י) .

תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא. עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד? ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז) רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש. ונראה לי בס"ד הכונה ' תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ ' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו. והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא ' עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ ' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו. ועל זה שואל ' אֵיזֶה עֲדִיפָה ' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו? ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא. אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.

כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא ' אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה ' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה.

מַאן דְּאָמַר: עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" (שמואל א' כ, לג) . עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' (שמואל א' כ, כז) שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.

מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מְאֻמָּנוֹת אֲבוֹתָיו? (מלכים א ז, יג) . נראה לי בס"ד הטעם כל בעל אומנות יש לו מכירין שקורין בערבי (מעאמיל) שהם עושים כל עסקם על ידו וכל מה שיאריך זמן הרבה באומנות ירבו המכירין. אי נמי אל ישנה מאומנות אבותיו כי על פי הרוב האומנין מתפללים תמיד שיצליחו בניהם ובני בניהם באומנות ידיהם. אי נמי אומנות אבותיו הורגל בה מקטנותו וכיון שפתח עיניו במלאכה זו אינו קץ בה וייטב לבו בה ואז ממילא יצא מידו מלאכה כפלים.

אֲפִלּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. נראה לי בס"ד נקיט חלוקו ולא בגדו מפני דהבגד יש בו היכר בין פנים לאחור ואינו מצוי שיתהפך אבל חלוק מצוי טפי דאינו ניכר הן ביום הן בלילה. אך קשא אמאי לא נקיט גלימא דרוב גלימות אין בהם היכר? ונראה לי בס"ד בגלימא אין בה טרחה ובנקל יוכל להחזירה ואין זה יסורין מה שאין כן חלוק צריך לפשוט כל בגדיו וללבשם.

אֲפִלּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִטֹּל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם. פירוש שהכיס פיו צר ואיכא טרחא כשיוציא ממנו המעות וקשא אמאי לא אמר הושיט ידו להוציא שתים ועלה אחת? ונראה לי בס"ד טעות זה לא שכיח שאם עלה בידו אחת אחת הוא מרגיש מעת היות ידו בכיס ולא היה מוציאה לבדה אבל אם המציא שתים אפשר שיטעה לחשוב שהוא אוחז בשלש ומוציא ידו והנה שתים יש בהם ויצטרך לחזור להוציא אחת. והא דלא אמר כגון שהיה לו בכיסו שני מטבעות קרובים זה לזה בכמותן וחשב זה המטבע שרוצה בו וחזר והשליכו והוציא השני, היינו מפני שזה דבר המצוי בעשירים דוקא שיש להם בכיס כמה מיני מטבעות אבל אופן דנקיט מצוי בעניים ובעשירים. ועדיין קשא אמאי לא אמר כגון שהיה אוחז פרוטה בידו ונפלה מידו לארץ והוצרך לשחות ולקבל אותה? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק ותנא דברייתא כל אחד נקיט דבר שנעשה אצלו כן באמת והרגיש ביסורין ולכן כל חד מפרש כפי מה שנזדמן אצלו.

כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹ. נראה לי בס"ד הטעם כי בארבעים יום יש תתק"ס [960] שעות ושיעור מקוה טהרה תתק"ס לוגין ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכן ימי השובבים וכמו שכתב הרנ"ש [הרב נתן שפירא] ז"ל. והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש כי האדם בנוי מן ארבעה יסודות הן מצד גופו הן מצד נפשו וכל יסוד כלול מארבעה הרי ט"ז יסודות [4×4=16] ובחטא נדבק ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים כדין איסור דבטל בששים ולכן צריך להם תתק"ס שעות לבטלם כי ט"ז פעמים ס' הוא תתק"ס [16×60=960] ולכן צריך תתק"ס שעות שהם ארבעים יום בתשובה כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה. ולכן הצדיק נקרא יוֹסֵף שבו רמז ביטול ט"ז כוחות טומאה בט"ז פעמים ס' ונרמז זה באותיות יוֹסֵף שהוא י"ו פ' ס' רצונו לומר ט"ז פעמים ששים של טהרה והיתר שבהם מבטל ט"ז כוחות טומאה. אך אף על פי שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מן הגוף ומן הנפש והיינו היסורין בהם נפרדת זוהמא של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף צריך שאלו הארבעים יום שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות שהם ט"ז פעמים ששים לא יעברו בלא יסורין שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.