יד יצחק - ב צג

התוס' ד"ה מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך וז"ל פי' דאסמיך ליה אקרא דלאו דרשה גמורה היא דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (מ"ג א') מה ידיו מאבראי עכ"ל ורש"י בקדושין שם על הא דאמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ כו' כתב בד"ה לענין טומאה הנ"ל וז"ל דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במס' נדה מכל אשר יגע בו הזב וגו' הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו עכ"ל ולכאורה כוונת מרן בהצ"ע הוא דממש"כ רש"י הכא לא שטף במים אתא למילף לנטילת ידים מאכילה משמע דדרשה גמורה היא כיון דאין לנו לפרש קרא באופן אחר ומחולין שם מוכח להדיא דאינה רק אסמכתא וכמו שאמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים כו' וכמ"ש התוס' וא"כ ע"כ דפשטיות הכתוב לאו להכי אתא רק כמ"ש רש"י בקדושין שם דקרא על זב גופיה קאי דלא שטף כל גופו במים ולמה א"כ לא פי' הכא כפירושו בקדושין ואולי נאמר בזה דלכאורה פשוט דלדרשא דר"א בן ערך צריך איזה שינוי או יתור בקרא דאל"כ אין כאן על מה לסמוך ג"כ. ולפי זה אם נפרש האי וידיו דקרא דאתא ללמדינו דבעינן מה ידיו בגלוי והאי לא שטף במים היינו הזב לחודיה אין מקום בקרא לדרשת ר"א בן ערך ולכן התם בקדושין דעולא אמר דבריו בדעת רבי ורבנן נקט טפי כפי פשטיות הכתוב דלא שטף על זב קאי דמי יכריח אותנו דרבי ורבנן סברי כר"א בן ערך אבל הכא דר"ל משמיה דנפשיה אמר דהאי וידיו בעינן למה ידיו בגלוי ניחא ליה לרש"י ז"ל לנקוט דקרא דלא שטף אתא לדרשא דר"א דדחוק לומר דר"ל יחלוק על דרשא דר"א בן ערך. ועי'

דף מח ע"ב ת"ר כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים כו' ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים כו' ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ כו' ושאלו בגמרא ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל האי מאן קתני לה אב"א ר' יהודה וחתוך הפרק (דקאמר אין הנשים בודקות אותן היינו להקל אבל להחמיר נאמנת). וכתבו [תוס' ד"ה אב"א] בתוך הדיבור וז"ל וא"ת ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ דקתני מאי אהני נאמנת הלא אפילו אמרו יש שערות אינה נאמנת כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ וי"ל [דנאמנת לומר שאותן שערות] היו קודם הפרק דאי לאו האשה הוה אמינא אחר הפרק באו וחלצה כדפרישית לעיל עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא בזה מיתרצא גם קושייתם הראשונה (שהקשו בתחילת הדיבור וז"ל וא"ת ומאי קאמר דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן הא בלאו הכי לא ממאנת ואפילו אמרה קטנה היא אינה נאמנת כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן) וכפשוטו דבאמה בלאו חזקה דרבא ממאנת והכל מיירי בחד ענין דכמו דלענין חליצה במה דאמרינן נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ היינו בבדקו ומצאו שתי שערות נאמנת שהם שומא שלא תחלוץ וההיא דאינה נאמנה שתחלוץ היינו דלא נבדקה ע"י אנשים אינה נאמנת לומר שהביאה ב' שערות שתחלוץ. וה"נ מפרשא ההיא דמיאון והכל בחד גוונא דהיינו בבדקו ומצאו שתי שערות והן אומרות שהם שומא נאמנות לחומרא שלא תחלוץ וא"נ לומר שתמאן והיכי דלא בדקו אותה והן אומרות שהביאה שתי שערות נאמנות לחומרא שלא תמאן אבל לא להקל שתחלוץ ומרווח שמעתא טובא עכ"ל ואולי נאמר בדעה התוס' ז"ל דטפי ניחא להו ליישב על קושייתם הראשונה דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן היינו אף אם בדקו אנשים אחר בדיקתה ולא מצאו שערות אפ"ה לא תמאן ואי לאו נשים הוה ממאנת שפיר כו' דבזה מתוקמא טפי בחדא גווני לשון הברייתא שאמרו נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ דכל בבא זו איירי היכא דבדקו אנשים אחר בדיקת האשה ומצאו שלא כדבריה מ"מ נאמנת לומר גדולה היא שהיו בה שערות ומה שלא מצאו האנשים הוא משום דנשרו ובחליצה נאמנת לומר שהשערות שנמצאו היו מקודם הזמן ושומא נינהו וא"כ מיירי רישא דברייתא זו הכל בנבדק אחר כך ע"י האנשים ומכל מקום נאמנת והא שסיימו בברייתא אבל א נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ דאיירי בלא נבדקה הלא מפורש בברייתא ואינה נאמנת וזהו היכא דלא נבדקה דאם נבדקה מאי צריך להאמינה הלא לא מפיה אנו חיין רק על העדים סמכינן מה שאין כן לפי מה שכתב מרן הוי רישא בעצמה נחלקת לשנים דמה שאמרו כיצד נאמנת לומר גדולה היא שלא המאן איירי שלא נבדקה ע"י אנשים אח"כ ומ"ש קטנה היא שלא תחלוץ איירי בנבדקה דאל"כ פשיטא וזה דחוק טפי. ועי'

דף נג ע"א [רש"י ד"ה בה"ש דרבי יהודה] בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון [ושיעורו חצי מיל] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן נקיט רש"י ברכות ודף ב' ע"ב) ד"ה והלא כהנים. וקשה לי הא בשבת איתא דלר"י בין השמשות תרי תילתי או ג' ריבעי מיל וצ"ע עכ"ל עיין בברכות שם מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף נו ע"א [רש"י ד"ה טומאת רקב]. מלא תרווד ממנו [מטמא במגע] ומשא ואוהל עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין פ"ב מ"ב דאהלות ובהרע"ב שם. ועי' בהרע"ב פ"ד מ"ה דטהרות וצ"ע עכ"ל והוא דבאהלות שם תנן מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה וכתב הרע"ב וז"ל אינו חיבור לטומאה ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו וכן לענין מגע עכ"ל וא"כ איך פרש"י הכא דמטמא במגע ובמשא ובאהל הלא לפחות לדבר אחד אינו חבור כדתנן בהדיא אינו חיבור לטומאה ומה שדקדק עוד מהרע"ב פ"ד מ"ה דטהרות הוא דשם על מה דתנן על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העובדי כוכבים כתב הרע"ב וז"ל דכל עפר הבא מארץ העובדי כוכבים מספקינן ליה ברקב של מת ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא כו' עכ"ל ולכאורה לפי דברי הרע"ב דלעיל דרקב אינו מטמא במגע א"כ למה גזרו על ארץ רעמים שיטמא במגע ובמשא משום גזירה דרקב כיון דרקב בעצמה אינו מטמא במגע. ואולי נאמר בזה דכונת רש"י הכא הוא רק לר' יוסי דעל דברי ר' יוסי דמתניתין דהכא דאמר בשר המת יבש ואי יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור אמר שמואל טהור מלטמא בכזית אבל מטמא טומאת רקב ותניא נמי הכי ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב. וע"ז פרש"י כן. ור' יוסי אמר בהדיא בחולין (קכ"ה ב') מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל עי"ש. ומה שהקשה מרן בדברי הרע"ב אולי נאמר דכיון דעפר ארץ עובדי כוכבים בעודם בחוץ לארץ יש חשש מת ממש בהם והנוגע בהם יש ביה גם טומאת מאהיל ממש לבד הנגיעה וגרעי מרקב לחודיה. לכן אף דכשנעקרו ממקומן אין בהן חשש מאהיל כ"כ. מכל מקום לא אפקעינהו רבנן לפחות מטומאת מגע ועי'

נשלם ספר יד יצחק חדושים על כל הששה סדרים. בעזר אל עליון המאיר בחסדו לארץ ולדרים: