יד יצחק - ב צד

אחרית דבר

הוא חדוש אחד מחדושי ח"ו הרב הגאון הצדיק כו' מוהר"מ מישל לוריא ואלה ד"ק בקיצור לשון וענין יען לא הספיק הגליון

הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א' כתב וז"ל האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון (מתחלה) דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוך כדי דיבור עכ"ל. ויש לתמוה על זה מסיגיא ערוכה במסכת ב"ק (פ"ג א') דפריך הגמרא שם וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין כו' עד דמשני תרי כדי דיבור הוו כו' כי לית ליה לר"י בכדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש כדי שאילת הרב לתלמיד אית ליה הרי להדיא דמשוו קדשים לשאר מילי וכבר הרגיש זה בעל מ"ל ועי"ש מה שכתב בזה

אמנם לענ"ד נראה ליישב קושיא זו ע"פ מה שנקדים לבאר סוגיית תלמודין שם בפרק מרובה ממה שיש לדקדק בה. והוא [א] דפריך תלמודין שם וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והא תנן כו' ולכאורה מה ענין קושיא זו לדברי המתרץ דכ"ש למאי דבעי למימר מעיקרא דכ"ע סברי תוך כ"ד כדיבור דמי קשה כן וכבר הרגישו בזה גם האחרונים ז"ל [ב] בלשון תלמודין דנקטו בלשונם אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל ויש לדקדק דהלא לא תלוי זה בזה וכמו דסלקא דעתין בתחלה דאף דרבנן סברי ג"כ תוך כדי דיבור כדיבור דמי מ"מ סברי מכאן ולהבא נפסל ורק עיקר דחיית תלמודין הוי דלא כדסלקא אדעתין דכ"ע סברי תכדכ"ד ופליגי בלמפרע ומכאן ולהבא רק דפליגי בתכ"ד והכי הו"ל לתלמודין למימר לא דכ"ע למפרע הוא נפסל ופליגי בתוך כדי דיבור כשיטת. תלמודין בכל דוכתא [ג] באיזה סברא פליגי סלקא דעתין דתלמודין דקאמרי לימא כתנאי עם התרצן דדחי ליה ואמר דכ"ע למפרע נפסל כו' [ד] הא דקאמרי תלמודין אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל לכאורה אין זה רק לאביי אבל לרבא מההכרח לאוקמי פלוגתייהו כדסלקא אדעתין מתחלה דפליגי אי למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ הו"ל לתלמודין למימר לרבא ודאי תנאי היא אבל לאביי מצינו למימר דכ"ע סברי למפרע הוא נפסל כשיטת תלמודין בכל דוכתא [ה] בדברי התוס' שם (ע"ב ב') ד"ה אין לך בו כתבו בתה"ד וז"ל אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים כו' והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא כו' ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרא כו' אינו אלא מספיקא כו' עכ"ל ולכאורה תקשי לפי זה כיון דגם רבא מודה לאביי דהעדות שקודם ההזמה הוה כמוכחשת והוו ספק פסולין א"כ איך קאמרי תלמודין לקמן (ע"ג א') דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי אטביחה דקא מיתזמי איתזום אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום עי"ש. הא אמרינן דרק מכאן ולהבא: נפסלו בודאי אבל ספק פסולין הוו למפרע גם לרבא והוי כמוכחשין מתחלה ואיך אמרי רבנן דהוא משלם כפל הלא אין יכולין להוציא ממון מספק

וליישב כל אלה נאמר בעז"ה דהנה בשיטה מקובצת הקשו על הא דקאמרי תלמודין סברוה דכ"ע תכ"ד כדיבור דמי רק דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וז"ל וא"ת כי נימא נמי מכאן ולהבא הוא נפסל נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וי"ל דלא דמי דודאי אי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפסול והביטול הוא משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה כו' אבל כי אמר מכאן ולהבא הוא נפסל לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה דהא אין הביטול והפסול משעת העדות ורק משעת הזמה ואילך הילכך אההיא עדותן דקא איתזום איתזום ואמאי דלא איתזום לא איתזום עכ"ל שם בש"מ וכן משמע גם מרש"י ז"ל שהרגיש גם הוא בזה שכתב הכא בד"ה אגניבה דלא איתזום לא איתזום וז"ל ואע"ג דבהדדי אסהידו ליה הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא אע"ג דבאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדות שעת פסלות היתה עכ"ל אבל עדיין הדבר צריך באור דמה בכך שהפסול מתחיל משעת הזמה מ"מ כיון דעכ"פ עדות של הטביחה בטל למפרע שהרי הוזמו עליה וכיון שתכ"ד כדיבור דמי ועדות הטביחה נאמר בתכ"ד של עדות הגניבה נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והרי הא דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מחמת הסברא רק גזירת הכתוב הוא וכמש"כ הראב"ד ז"ל וז"ל שכל עדות שבטל מקצתה מחמת פיסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא דהא לא פליגי בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותן והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדדות כלל כו' עכ"ל:

הרי להדיא דמדמי כת אחת שהעידו שני דברים ולאחד מההדברים נמצא פסול לשלש עדים שנמצא אחד מהם קא"פ וא"כ גם הכא אף דס"ל לרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל מ"מ כיון דבהדדי אסהידו על שני הדברים ובתכ"ד הל"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לכן נראה לחלק בזה ולומר דדוקא בענין אחד אמרינן אם בטלה מקצת עדות בטלה כולה אבל בשני ענינים לא אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה לדעת הס"ד והוא כמו שמסיק תלמודין בבתרא שם (ל"א ב') ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותו עדות לא ולכן גבי עדות דטביחה ועדות דגניבה שהם שני דברים וכמ"ש התוספות לעיל (ע"ב ב') ד"ה רבא אמר ע"כ עדותן קיימת אם מכאן ולהבא הוא נפסל אבל אי אמרת דלמפרע הוא נפסל אמרינן כיון דמשעה שהעידו על עדותן דטביחה והוזמו ע"ז רשע היה באותה שעה גם על הגניבה שהעידו בתכ"ד אמרינן דרשע היה באותה שעה כיון דתכ"ד כדיבור דמי ולא כן אי מכאן ולהבא הוא נפסל הא לא היה רשע מעיקרא וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות עדות ה"ז מחלק כן שכתב וז"ל הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אבל אם כתב בשטר אחד כו' עכ"ל עי"ש דמחלק אם היה בענין אחד אם לאו ואע"ג שהם פסולים מתחלה ועי' גם בהרשב"א ז"ל בחדושיו למכות סוף פ' כיצד שהוכיח כן מהרמב"ם ז"ל שדבר זה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה תלוי אם הם ענין אחד או הם עניינים מחולקים וכל זה הוא לדעת הרמב"ם אבל מדברי שאר פוסקים לא משמע כן. רק הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה תלוי אם הוא בגופין מחולקין או לאו וכן הכריח הריטב"א ז"ל וכן משמע בהמרדכי במס' גיטין דתלוי בגופין מחולקין וכן הוא שיטת הרא"ש סוף מכות וכ"כ התוס' בסנהדרין (דף מ') ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע וז"ל בתה"ד לרבא מחלקינן בין גוף אחד לשני גופים כו' עכ"ל ועיקר יסודן הוא על מה דאיתא בתלמודין דבתרא פרק יש נוחלין (קל"ד ב') דבתרי גופא פלגינן בחד גופא לא פלגינן

ובזה יש ליישב סוגיית תלמודין דהא דסלקא אדעתין הכא דכ"ע סברי תכ"ד כדיבור דמי רק דרבנן סברי דמכאן ולהבא הוא נפסל ולכן משלם תשלומי כפל כשהוזמו על הטביחה אף דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ כיון דעדות דגניבה ודטביחה אינם מענין אחד רק ענינים מחולקים המה לכן אינם בכלל מה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דעל מה שאמר רבא בבתרא והא עדות מוכחשת היא מסיק תלמודן שם לחלק בין אותה עדות לעדות אחרת. ובאותה עדות אף דמכאן ולהבא הוא נפסל, מ"מ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמש"ל אבל אח"כ דחה תלמודן הכא סברא זאת וסברי במסקנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו תלוי בענין אחד ושני ענינים רק תלוי אם המה שני גופים מחולקים או גוף אחד. ולפי זה בעדות דגניבה וטביחה דהוו בחד גופא אמרינן בהו לכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ומיושב קושיא ג'). וזהו שאמרו אמרי אי תכ"ד כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל ר"ל דלא כדקס"ד דמחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים רק תלוי בגוף אחד ושני גופים (ומיושב קושיא ב'). וגם רבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל גם הוא מודה דאם תוך כדי דיבור כדיבור דמי נפסל הוא למפרע כיון דהעדות הוא בגוף אחד ה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ומיושב קושיא ד'). ולכן פריך דוקא השתא וסבר ר' יוסי תכ"ד כדיבור דמי משום דמתחלה לא הו"ל לפרוך דר' יוסי אדר' יוסי כיון דלס"ד מחלקינן בעדות שבטלה מקצתה בין ענין אחד ובין שני עניני ובהקדש כיון דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והוא אמר מתחלה הרי זו תמורת עולה הוי כמי שמסרה לעולה ואח"כ כשאמר הרי זו תמורת שלמים הוי כענין שני ובשני ענינים לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי לדעת הס"ד. ורק פריך למאן דדחי זאת וס"ל דבין ענין אחד ובין שני ענינים לא מחלקינן רק מחלקינן בין גוף אחד ובין שני גופים א"כ תקשי מתמורת עולה ותמורת שלמים דהוי ג"כ חד גופא ומ"מ לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי (ומיושב קושיא א') ולפ"ז ניחא לן סוגיית תלמודין וגם דברי התוס' ד"ה אין לך הנ"ל ניחא ג"כ דהא דאמרינן הכא בהס"ד אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום ומפקינן מיניה ממונא הוא כמסקנא דהתם בב"ב דמחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים וכמש"ל והתוס' לא כתבו כן רק לס"ד דב"ב דרבא ס"ל כרב חסדא (ומיושב קושיא ה'): ובזה יוצא לאור גם דעת הרמב"ם בעז"ה דהוא ס"ל דבעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא מחלקינן בין גוף אחד ושני גופים רק מחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים וכמש"ל. ועיקר וסודו הוא על מסקנת תלמודין דב"ב א"כ בהקדש דהוו כשני ענינים ומסברא הנ"ל לא אמרינן בהו תכ"ד כדיבור דמי ולפי מסקנא דהתם דכוותיה נקיט הרמב"ם ז"ל להלכה לא הוצרכו כלל למימר תרי תכ"ד הוו ורק בכל גווני אמרינן בהו תכ"ד לאו כדיבור דמי ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאין חזרה בהקדש אפילו בתוך כדי דיבור וזה ברור בעז"ה ודו"ק

ההשמטות והתיקונים יבואו ביתר החלקים כשנזכה להוציאם לאור בעזר שדי העונה לקוראיו ממעמקים.