יד יצחק - ב צב

זמן יתמעט ממשך שלשה חדשים א"כ ודאי הויא בחזקה מסולקת דמים ואף בראתה ואח"כ הוכר עוברה קמסתפק ר' ירמיה לטהרה רק דר' זירא פשיט ליה דכיון דעדיין לא ניכר העובר ואין ראשה ואיבריה כבידין עליה לא מקילינן בזה. ואולי הוא מטעם דילמא אתי לאיחלופי מ"מ די לנו חומרא זו להיכא דראתה אח"כ אבל לא נחמיר כ"כ להיכא דהוכר עוברה ואח"כ ראתה דהלא הופסק מעיינה זה קרוב לשלשה חדשים וודאי הויא בחזקת מסולקת עד השתא רק השתא היא דאיתרעה וכיון דאין מקום לגזירה לכן מטהרינן אותה לכ"ע: ועי'

דף יז ע"א ת"ש ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים כו' ובודקין מטותיהן במילא פרהבא מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רב היינו דכי הואי התם בערבי שבתות הוו אמרי מאן בעי פקולי בנהמא ולא ידענא מאי קאמרי וכתב [רש"י ד"ה פקולין קוטון] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין מגילה (י"ז ב') ברש"י ד"ה הפקולי ועי' בערוך ערך פקל וצע"ג עכ"ל והוא דשם ברש"י כתב וז"ל הפקולי י"א שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא עכ"ל ובערוך שם כתב וז"ל פקל (נדה י"ז) מאן בעי פקולין דנהמא פי' פקולין פשתן נקי כלומר מי רוצה לקנות פקולין לצורך בדיקת תשמיש כו' עכ"ל. והנה לרש"י ז"ל לא תקשי לכאורה כ"כ מהא דלא פירש באופן אחד דאולי היינו הך רק דמרן ז"ל הראה מקום גם לרש"י התם כדמצינו לו בכמה מקומות ואולי עיקר כוונתו בהצע"ג רק להקשות על הערוך דהכא איתא להדיא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום כו' ולא בפשתן אלא בפקולין או בצמר נקי ורך וא"כ איך כתב הערוך דפקולין הוא פשתן נקי. אך אולי נאמר בדעת הערוך דמפרש לדברי תנא דבי מנשה דאין בודקין לא בפשתן היינו בפשתן שאינו נקי והא דמסיים תנא דבי מנשה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך. היינו דסתם פקולין הוא פשתן נקי ולכן ראוי לבדיקה והכא בתלמודין פריך רק על רבא דהוא אמר דבודקין בשחקי דכיתנא בסתמא ונכלל בזה גם מפשתן שאינו נקי וע"ז משני לחלוק בין כיתנא ובין מנא כיתנא או בין חדתי ובין עתיקי אבל בפשתן נקי בודקין שפיר וכדעת הערוך. ועי'

דף יח ע"א דתניא המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה. וכתב [רש"י ד"ה אמו טמאה לידה] וז"ל ותשב חומר זכר לימי טוהר וחומר נקיבה לענין טומאה דמחזקינן לה בלידה ודאית [ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה כו'] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (כ"ח א' וצ"ע עכ"ל והוא דאיתא שם רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו אין נותנין לה ימי טוהר מ"ט אימא הרחיקה לידתה הרי להדיא שלא כדברי רש"י ז"ל ואולי נאמר בזה דהנה לקמן (כ"ט א') תנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה דחוששין גם דילמא לא הוי לידה כלל וא"כ מדוע חדשו ר"ח ורבה בר רב הונא טעמא דדילמא הרחיקה לידתה ולא אמרו בפשיטות דחיישינן גם לנדה אלא ודאי דפשוט להו מדאמרו בברייתא ואין חוששין שמא מגוף אטום באו. משמע דהוי ודאי לידה ואין כאן שום ספק נדה ומטעם דהולכין אנחנו בתר רובא ועי' תוס' הכא ד"ה המפלת ולכן לולא חשש זה דדילמא הרחיקה לידתה ודאי דאית לה ימי טוהר ממש. ע"כ הכא דנחתו למצוא שלשה מקומות דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי נמנה גם ברייתא זו ביניהם דגם הכא כולד ודאי הוא אי לאו מחששה דהרחיקה. ורש"י ז"ל הכא לא נקט כן להלכה רק בפירוש הברייתא לחוד דמוכרח ע"כ דמדינא נותנין לה גם ימי טוהר ועי'

דף לה ע"א בגמ' על מה דבעי רב יוסף לעיל (ל"ד ב') ראייה ראשונה של מצירע מהו שתטמא משא מקום זיבה מעיין הוא ומטמא או דילמא לאו מעיין הוא אמר אביי מאי תבעי ליה והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכיון דנפקא לה מהתם אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיונותיו נקבה לרבות מצורעת למעינותיה ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וכתבו [תוס' ד"ה אף] ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וז"ל [תימא א"כ לעיל] מנליה לאוקמיה קרא בדם טהרה של מצורעת הא איצטריך קרא לכדהכא עכ"ל. וכתב מרן וז"ל וכן תמה הר"נ והניחה בתמיה ואני לא אדע מקום לקושיא זו הא י"ל דהכי אמר אביי דזהו ודאי הדין דמטמא דאף אם לאו מעיין הוא א"א לומר דאינו מטמא דהא אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור וא"כ מוכח עכ"פ דמטמא ובאמת יהיה מוכח מדס"ל לב"ה דלזכר אייתר (לדרשא) מוכח דמקום זיבה מעיין הוא ולא צריך קרא עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' לשאול על ב"ה בעצמם דאיך נפקא להו מלזכר באם אינו ענין לרבות לדם טהרה של מצורעת דלמא ייתור קרא זה אתא להקיש מצורע לזב גמור דמה זב גמור מטמא במשא אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וללמדינו דמקום זיבה מעיין הוא כיון דבאמת יש להסתפק בזה. ועי'

דף לה ע"ב איתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא כו' (ושם ל"ו א') אמרו בתלמודין ת"ש ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה כיצד הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי. מניקותה עולין לה לג' עונות בשלמא לרב דאמר מעיין אחד הוא מש"ה בעי הפסק שלש עונות אלא ללוי דאמר שני מעיינות הן למה לי הפסק שלש עונות (אפילו אי חזיא לאחר שבועים הא לאו ממעיין טמא אתי ויעלו לה להשלמת שלש עונות דהוי כאילו דם מחוטמה אתא) במשהו סגי (שתפסוק אחר ימי לידה משהו דנימא נסתם הטמא) ומשני הכי קאמר [צריכה שתפסוק משהו] כדי שיעלו לה לשלש עונות וכתב מרן וז"ל הך משהו אינו מובן לכאורה דהא ע"כ בלא ראתה כל ימי לידה דאם לא כן הך ראייה גופא הוי הפסק בתוך שלשה עונות דדוקא בלידה (עצמה) אמרינן לעיל דם לידה לחוד היינו מה דיוצא על ידי פתיחת הקבר דלידה אבל זה שרואה בתוך ימי הלידה כיון דממעיין טמא אתי פשיטא דמפסיק דלא גרע מדם טוהר עכ"ל ואולי נאמר דגם כוונת תלמודין הוא שתפסוק משהו מדם הלידה ממש ואיירי כשנתמשך סתימת מעיינה עד עבור ימי טומאתה. וכל זמן שלא נסתם מעיינה עדיין הוי דם לידה. והכא איירי במדלפת דאפשר שיתמשך זמן כזה וכמו שאמרו לעיל בתלמודין (י' ב') דמדלפת הרי היא כשופעת. ועי'

דף מג ע"א אמר ר"ל קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מ"ט דחמר קרא כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זהו הסיטו של זב כו' ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהסיט ונגיעה כידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי וכתב [רש"י ד"ה לא שטף במים מילתא אחריתי היא למילף [לנט"י לאכילה] מהכא כו' עכ"ל וכ' מרן על מש"כ למילף לנט"י לאכילה וז"ל חולין (ק"ו א' ועי' בתוס' שם ד"ה מצוה ועי' רש"י קדושין (כ"ה א') ד"ה לענין טומאה וצ"ע עכ"ל והוא דבחולין שם איתא אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה כו' מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא וכתבו,