יד יצחק - ב צא

ברה"ר טהור הכי נמי ברה"ר טהור כו' ואב"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה כו' וכתב רש"י וז"ל ד"ה ואב"א אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה"ר טהור אלא לא מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש וא"כ מאי טעמא דר"ש דמטהר ברה"ר גמר סוף טומאה דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה עכ"ל ומפורש להדיא בדברי רש"י ז"ל דתחלת טומאה ודאי איתקש לסוטה לד"ה אלא דסוף טומאה לא מצינו ללמוד מסוטה דסוף טומאה לא איתקש רק למדין סוף טומאה מתחלת טומאה ולכן נאמר דגם רבותינו התוס' נחתו לפרש כפרש"י וגם לאב"א זה שפיר למדים אנו תחלת טומאה לטהר אף היכא דלית ליה חזקת טהרה מסוטה וכמ"ש התוס' לעיל (ב' א') בד"ה והלל דר"ש מטהר בר"ה אף היכא דלית ליה חזקת טהרה דגמרינן מסוטה דלית לה חזקת טהרה דכיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה ומ"מ טהורה בר"ה עי"ש והא שכתבו התוס' דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק כו' היינו רק למצוא אופן טומאה כזה. כיון דבעינן למגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולא לגמור סוף טומאה מסוטה אבל עיקר הדבר דלא בעינן חזקה התם בתנוק בתחלת הטומאה מסוטה גמיר וכדברינו. והא דמסיימי התוס' ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי' כנגד רוב טיפוח והוי ספק כו' אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי עכ"ל. האמת נקטו דהתם מודו רק הכא גרע טפי אבל גם אם לא יודו שם לא תקשי כ"כ ועי'

דף ד ע"א קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו וטלטלוה בזויה אחרת ונמצא שרץ בזוית אחרת חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום [ורבי יוחנן סבר מחזקינן]. וכתב מרן וז"ל עי' טהרות (פ"ט מ"ט) נמצא בגג המעטן טהור וצ"ע עכ"ל והוא דשם איירי מתני' במעלה זתים מן המעטן לגג ונמצא שרץ אח"כ בזתים שעל הגג ותנן דהמעטן היינו זתים שבמעטן טהורין ולא אמרינן עם הזתים הובאו והיו במעטן. הרי להדיא דלא מחזיקינן ממקום למקום. אך אולי נאמר בזה דהמ"א באו"ח סי' תס"ז סקכ"ה כתב דאין מחזיקין איסור ממקום למקום והביא ראיה מהא דחזקיה דהכא והקשו האחרונים ז"ל דהלא הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ז מהלכות אבות הטומאות הל' ב' כדר' יוחנן דהכא דמחזקינן ותירצו דדוקא בתרומה החמירו לתלות ולא בחולין וא"כ גם ממתני' דטהרות לא תקשי לר' יוחנן דהתם הא לא איירי בתרומה ולכן לא מחזיקינן אבל בתרומה שפיר מחזקינן ועי'

דף ז ע"א והתנן אשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה הימנה חלתה [ומניחתה בכפישה] או באנחותה ומקפת וקורא לה שם וכתב מרן ז"ל עיין לקמן (ע"א ב') במתני' דלא קתני להא וצ"ע עכ"ל והוא דשם במתני' איתא ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה ומקפת וקורא לה שם ולא זכרו כלל דמניחתה בכפישה ואף דבאמת מפרש רש"י ז"ל דמניחתה בכלי וכן הרע"ב מ"מ מדוע לא נשנה בהדיא במתניתין אך אולי נאמר דלא איצטריך לתנא דידן לאשמעינן בהדיא ומנחתה בכפישה רק הכא בטבילת יום. דהתם בסוף מכלתין איירו ביושבת על דם טוהר כדמפורש שם במתני' בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור כו' ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה ומקפת וקורא לה שם ולכן ממילא נדע דמניחתה בכלי אף שאינו מפורש במתני' דהלא היא טבולת יום מטומאה דאורייתא ואיך תגע בחלה משא"כ מתניתין דטבול יום המובא הכא בסוגייתן דהתם סתמא תנן האשה שהיא טבולת יום וא"כ הוי בכלל זה גם טבולת יום דרבנן דהלא גם בטומאה דרבנן מצינן בכמה מקומות דבעינן הערב שמש כמובא בר"ש ז"ל פי"א דפרה ובתוי"ט שם עי"ש והובא גם לעיל בחדושינו למסכת חולין דף קכ"ח עי"ש וכיון דסתמא תנן ע"כ אם לא אשמעינן דבעינן שתינח בכפישה ואנחותה ה"א דבטבולת יום מטומאה דרבנן לא צריכה להניח משום דקילא לה טומאתה דהא יש בטומאה דרבנן דא צריכין כלל הערב שמש לכן אשמעינן להדיא תנא דידן דבכל טבולת יום שבעולם צריכה לאנוחי בכלי בכפישה או באנחותה. ועי'

דף ח ע"ב ה"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם [ואח"כ הפילה] רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה ודייה שעתה ואע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח וכתב מרן ח"ל עיין לקמן (ט' ב') רש"י ד"ה הרי היא ככל הנשים כו' וכי תימא תיגלי מילתא למפרע כו' וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו דהתם על מה דתנו רבנן זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה כתב רש"י ד"ה הרי היא ככל הנשים הנ"ל וז"ל דכיון דעשתה כך ג' פעמים אין זה סילק דמים אלא שינוי וסת וכי תימא תיגלי מילתא למפרע שאף בראשונה מתוך דמים מצויים בה ראתה ונטמא טהרות למפרע. לא אחמור רבנן כולי האי במעל"ע עכ"ל הרי אף דברור לן עתה שלא היתה מסולקת דמים רק שינוי וסת מ"מ לא מטמאינן למפרע ולמה א"כ בעינן הכא בהפילה רוח זכר לדבר דהוי לידה. הלא גם אם אינו לידה מ"מ לא מחזקינן כלל למפרע ולא אמרינן תיגלי מילתא למפרע. ואולי נאמר בזה דטעם זה דלא אחמור רבנן כולי האי במעל"ע לא אהני לן רק התם דמטעם חזקה דאשתני אתינן עלה. דעתה דהיא איתחזיק לן ברואה שלש פעמים אחר שלשה עונות היה לנו לדון ולומר דגם מקודם היה שינוי וסת אבל הא לא ברור לנו כ"כ דכן הוא דדילמא מקרה הוא דקרה לה. וע"ז כתב רש"י דלא אחמור רבנן כוליה האי משא"כ הכא אם נימא דאין זה לידה א"כ נראה לעין כל דמה דחשבנו אותה למעוברת עד היום טעות הוא בידינו דהלא עתה חזינן דלא היתה מעוברת כלל ולכן באמת אי לאו דאמרינן דגם זה הריון הוא הוה אסרינן לה למפרע ועי'

דף ט ע"א בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא או דילמא כיון דסמיך לה חזאי לא מטמיא א"ל מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה [בעידנא דחזאי אין ראשה] כבד עלה ואין איבריה כבדין עליה וכתב מרן וז"ל קשה לי דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן דהדם בא מעל"ע מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת עכ"ל ואולי נאמר בדעת תלמודין דהן אמת אם לא היה שים מופת אתר דמעוברת הויא מסולקת דמים רק מהא דאיבריה כבדין עליה כשבאה להכרת העובר ודאי דהוה אמרינן אף דהשתא הוכר עוברה וראשיה ואבריה כבדים עליה מ"מ מטמאה מעל"ע למפרע דהא לא היתה עדיין בחזקת מסולקת וכמ"ש מרן. אבל באמת הא סתם עונת וסת הויא לשלשים יום ורוב הנשים רואות בכל חודש ובאשה זו כבר עברו עליה קרוב לשלשה חדשים דלא ראתה דהא הכרח העובר הוא לשלשה חדשים וכמו דאיתא לעיל (ח' ב') בתלמודין סומכוס אומר משום ר"מ הכרת העובר הוי לג' חדשים. ודעת ר"י הובא בב"י סוף סימן קפ"ט דבעינן דוקא שתפסוק מדם וגם יעברו עליה ג' עונות ובפחות מזה אף דהוכר עוברה אינו כלום וא"כ הלא יש לנו מופת חזק דמסולקת דמיה כיון דכבר עברו עליה שלש פונות בלא דם וגם לדעת הרשב"א המובא שם דכשהוכר עוברה לא בעינן שלש עונות מ"מ הלא מעט