יד יצחק - ב צ

כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה הוי כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסוריה כו' עכ"ל ולכן לא חשיב רש"י ז"ל לטעם מספיק לומר דמשום זה לא יקברו כל הנשרפים מדנצווינו על השריפה. דדילמא הא דכתב לן רחמנא שריפה לאו דשריפה דוקא הוא (ואם יקבור יעבור על מצות רחמנא) רק אדרבה רחמנא לאקולי אתא דאחר שישרוף ויעשה מצותו מותרין. ע"כ כתב רש"י ז"ל הטעם דילמא אתי אינש ואשכח להו וגזירה זו מוכחת גם בתלמודין דרמי ליה טבי לרב נחמן תנן שער הנזיר יקבר ורמינהו האורג מלא הסיט משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק ומשני לבסוף כאן בשק כאן בשער דבשק כיון דכתיב שריפה ואמרת יקבר אתי אינש ומיתהני בה וכפרש"י ועי'

מסכת כריתות

דף ו ע"א [רש"י ד"ה (אם חיסר אחת מכל סממניה) חייב מיתה] כי עייל ביום הכפורים דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבוא אהרן וגו' [וכי מעייל קטורת] שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין יומא (נ"ג א') וצ"ע עכ"ל. אולי כוונתו דשם איתא בברייתא ומניין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת גו' ולא ימות הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה (דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה) ופריך ותיפוק ליה (דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה) דקא מעייל ביאה ריקנית (וכבר כתיב ואל יבוא בכל עת ולא ימות) א"ר ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה (ואין עונש מיתה על השוגג) רב אשי אמר כו' כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה כו' ע"כ בגמ' ופרש"י ואם כן הרי להדיא דהטעם דאם חיסר אחת מכל סממניה הוא מקרא דוכסה ענן הקטורת וכרב ששת ורב אשי לפי אוקימתיתייהו ולא מקרא דואל יבוא דנקט רש"י ז"ל הכא. אך אולי נאמר דלא ניחא לרש"י ז"ל לנקוט קרא דוכסה ענן הקטורת דאם כן למה השמיט תנא דברייתא דהכא הא דאם לא נתן בה מעלה עשן הלא מקרא זה דוכסה נפקא לן גם אם לא נתן מעלה עשן וכנ"ל ולכן פשוט לרש"י ז"ל דתנא דידן לא איירי כלל באם שגג בביאה והזיד בהקטרה או בדעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה כאוקימתת ר"ש ורב אשי רק איירי בביאה ריקנית וע"כ לא הזכיר התנא מאם לא נתן בה מעלה עשן ואם כן שפיר נקט רש"י ז"ל הכא קרא דואל יבוא גו' לביאה ריקנית. וע'

דף ח ע"א ת"ר (אשה שיש עליה) ה' זיבות ודאי ה' זיבות ספק או ה' לידות ודאי וה' לידות ספק מביא ב' קינין [אחת על הודאי ואחת על הספק] של ודאי נאכלת והשאר עליה חובה של ספק אינה נאכלת ואין השאר עליה חובה וכתב מרן ז"ל תמיה לי דהא באחד תסגי דאם הספק הם זיבות פטורים באחד א' הודאיץ דאם יש עליה עשרה זיבות סגי באחד וצע"ג עכ"ל. ואולי נאמר דכיון דחמשה הודאים נשאר עליה חובה וחמשה הספיקות אין עליה חיבה ע"כ אם נפטר אותה באחד תבוא לטעות ולומר דכמו שחמשה הספיקות לא צריכא להביא עוד כן הדין גם בחמשה הודאים. ולכן מצרכינן לה להביא א' על הודאי ואחד על הספק כדי לחלוק ספיקה מודאה ולא תבוא לטעות עוד בזה. ועי'

מסכת מעילה

דף יא ע"ב [תוס' ד"ה תורים] שלא הגיעו זמנן בסה"ד כתבו וז"ל ואם כן שמע מינה [כל היכא דקתני אין מועלין] ר"ל אפילו מדרבנן עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין מסכת ע"ג (מ"ב ב') וצ"ע עד כאן לשונו. עי' שם מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף טו ע"א והא אמר עולא אמר ר' יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה וכתבו [תוס' ד"ה ואפי'] וז"ל והקשה רבינו חיים הכהן גדול מי דמי אשפה ראויה לפדות אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה הוא וי"ל דשמא קסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והעמדה א"נ מי לא עסקינן [דהעמידו מחיים] ולא הספיק לפדותו מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' חולין (קל"ה א') תוס' ד"ה והא וצ"ע עכ"ל והוא דשם בתלמודין שאלו טעמא דכתב רחמנא צאנך (למעוטי קדשים דפטורים מראשית הגז) הא לאו הכי ה"א קדשים חייבים בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו כו' הב"ע בקדשי בדק הבית כו' ופריך והא בעי העמדה והערכה וכתבו התוס' שם ד"ה והא בעי העמדה והערכה וז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדייה בעינן העמדה והערכה עכ"ל. והוא שלא כדבריהם דהכא ואולי נאמר בזה דאף כ"מ שהבהמה חיה ואפשר לקיים בה העמדה והערכה בשעת פדייה בודאי מעכב בה מ"מ כשהעמידה מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתה בזה נסמוך על מה דהעמידה מכבר וכמ"ש התוס' הכא. משא"כ התם הא לא שייך כל כך העמדה והערכה בגיזה דהוו כמקדיש עצים ואבנים וכמו שכתבו התו' שם ד"ה והא הנ"ל רק כיון שהיה הגיזה מתחלה מחובר בבהמה שהיא בת העמדה והערכה מ"כ צריך העמדה והערכה וכיון דטעמא דהוצרכו להעמדה והערכה הוא משום דאתו מחיבור הבהמה לכן כל זמן שהבהמה עדיין חיה ובה אנו צריכין לקיים העמדה והערכה בעינן ג"כ לקיים העמדה והערכה אף במה שנגזז ממנה דאיך נחלוק בינה ובין היוצא ממנה ועי'

מסכת נדה

דף ג ע"א בגמרא (על מה דפליגי ר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר דרבנן סברי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה ובין ברה"י טמאות ר' שמעון אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין) אמרו שם ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברה"ר טהור ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספק לא מחתינן ליה לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספק לא מפקינן ליה מטומאתו. וכתבו [תוס' ד"ה גמר] סוף טומאה מתחלת טומאה וז"ל תימא דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה [וי"ל דגמר מתחלת טומאה] היכא דליכא חזקת טהרה [כגון ההיא דתנוק] דפ' בתרא דקדושין (פ' א') דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לשאול מן התורה היה ברה"י טמא גמור וברה"ר טהור גמור דגמרינן מסוטה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו מתניתין דעיסה מפורש בקרא הוא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכי דיש לה חזקה טהרה עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דמתחלה אמרו הכא בתלמודין דשניהם (רבנן ור"ש דפליגי במקוה שנמצא חסר) לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי הכא נמי ספק ועשאוה כודאי ופריך אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור הכא נמי ברה"ר טהור כו' ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה