יד יצחק - ב פז

מן הבהמה והעובר. דהא הוכשרו בדמיה דקאמר ר"מ הוא אבשר וע"ז קאמר ר"ש לא הוכשרו יותר מזה ה"ל לאשמעינן דאף אבר הפורש טהור ואינו מוכשר כיון דסובר דשחיטה אין עושה ניפול וע"כ פשוט טפי להתוס' ז"ל לתרץ דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' ועי'

דף עד ע"א יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה (להאבר המדולדל) לוקה כו' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר אכלו לזה אינו לוקה כו' כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כו' וכתב [רש"י ד"ה כי אמרי אנא] דלוקה משום אבר מן החי במיתה עושה ניפול ואשמעינן רב [דלא משום נבלה מתרינן ביה] אלא משום אבר מן החי עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי אמאי לא בפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידין והעצמות דלגבי נבילה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבני נח עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה בתחלה סמוך לדברי רב הובא בתלמודין הא דתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהן אסורין ופשוט לרש"י ז"ל דהא דקאמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה לוקה על ברייתא זו קאי וכן משמע קצת פשטיות הסוגיא וא"כ לאו דוקא אאבר לחוד קאי אלא ה"ה על בשר המדולדל קאי דמאי שנא ורש"י ז"ל בפירושו לאכלו לזה דפירש להאבר המדולדל היינו שבא לפרש על מה קאי דברי רב אבל פשוט דה"ה לבשר המדולדל ובזה אין לחלוק בין בשר מן החי ובין נבילה דתרווייהו בעינן כזית וע"כ פירש"י ז"ל דלא מתרינן משום נבילה אלא משום אבר מן החי ור"ל וה"ה משום בשר מן החי ואף אם נאמר דלא מוכרח דרב על הברייתא קאי. מ"מ ניחא לרש"י ז"ל לתפוס חומרא דשייך גם על בשר מן החי והא דהקשה מרן דנ"מ להושיטו לבני נח הנה רב יהודה אמר אכלו לזה לוקה ומשמע דהוא עצמו אכלו ואף אם נדחוק דאם אכלו הבן נח היה לוקה המושיטו לו עדיין נאמר דלא ניחא לרש"י ז"ל לאוקמי כן דסובר דאין לוקין על לאו דלפני עור וכמפורש בכ"מ פי"ב מהלכות עדות הלכה ד' עי"ש

דף פא ע"א [תוס' ד"ה הנח] למחוסר זמן כתבו בסה"ד וז"ל ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא הגזול משום דניתק נעשה דוהשיב את הגזילה אשר גזל דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל (קי"א א') היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה בשני שמות לעבור עליו בשני לאוין אלא ודאי דוקא [היכא דשני לאוין סמוכין] קאמר דלא עקר להו חד עשה עכ"ל וכתב מרן וז"ל הוא תמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמוכים הם וכן הקשה בספר לוית חן על התורה פרשת קדושים ובשער המלך הלכות חמץ ומצה עכ"ל. ואולי נאמר דכוונת התוס' דבעינן דיהיו שני הלאוין סמוכין להעשה אבל בגזל העשה דוהשיב את הגזילה מוקדמת היא ורק דע"כ ניתק הוא משום דאם לא גזל מה יחזור כמו שכתב רש"י במכילתין (קמ"א א') אח"כ מצאתי כן בשעה"מ שם משם התוספות דזבחים (קי"ד א') דכתבו כן להדיא שם ד"ה אלמא עי"ש

דף צג ע"א אמר רב יהודה אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין וכתב [רש"י ד"ה וזהו] חלב שעל הדקין שנחלק בו ר' ישמעאל ור"ע [באלו טריפות] (מ"ט ב') עכ"ל וכתב מרן וז"ל ע"ש ברש"י ד"ה אף כל וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דשם בתלמודין הובא הא דתניא את כל החלב אשר על הקרב וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר' ישמעאל רע"א להביא חלב שעל גבי הקבה (וזהו שאמרו שם בתחלה דר' ישמעאל מקיל בחלב הקבה) ופריך ורמינהו את כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ד"ה אף כל וז"ל דהיינו חלב שעל גבי הקבה וכ"ש חלב שעל גבי הדקין). רע"א מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף (וכתב רש"י תוך ד"ה תותב וז"ל דכן הוא על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב כו' עכ"ל) וא"כ אדרבא ר"ע מקיל בחלב הקבה ור' ישמעאל מחמיר ומסקינן שם דכן הוא העיקר ואיפוך קמייתא וסותר רש"י ז"ל א"ע בשני המקומות דלפי פירושו דהתם כ"ע מודים בחלב שעל הדקין ואולי נאמר בזה דהא דלא נחלקו ר' ישמעאל ור"ע בחלב שעל הדקין לרש"י ז"ל זהו רק בתחלת הדקין דהתם הוי תותב קרום ונקלף אבל על כל המשך אמה אינו תותב קרום ונקלף רק הוי קרום ונקלף לבד ולכן לר' ישמעאל דמרבה גם קרום ונקלף חייב גם על המשך אמה. משא"כ לר"ע ועי'

דף צו ע"כ אמר שמואל לא שנו (דירך שנתבשל בה גיד הנשה ויש בה בנותן טעם כל הירך אסורה) אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ופריך איני והא"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע וכתבו (שם צ"ז א') [תוס' ד"ה שאני] חלב דמפעפע וז"ל לכך אסור אפילו הראש והא דאמרי' פסחים (ע"ה ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את. מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן] עכ"ל וכתב מרן וז"ל מ"מ קשה להמקשן דפריך והאמר ורצה להוכיח דכל צלי מפעפע תקשה ממתני' זו דנטף מרוטבו עכ"ל ואולי נאמר דדעת המקשן היה דבאמת בצלי ממש מפעפע בכולו והתם מפרש דהחרס הוה צונן ולא רותח והא דצריך נטילה הוא משום דעילאה גבר כרב דסבר כן התם בפסחים (ע"ו א') ועי"ש ולזה אינו מפעפע בכולו משא"כ בצלי ממש מפעפע בכולו ועי'

דף צז ע"ב אר"נ גיד בששים ואין גיד מן המנין כחל בששים וכחל מן המנין כו' א"ר יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור וכתבו [תוס' ד"ה וכחל מן המנין כו'] וז"ל וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כו' וי"ל לפי שמתחלת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי [דאפשר לסוחטו אסור] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קיבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג"כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' במ"ש אף לאחר שנגמר בישולו כו' תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור הוא למש"כ בסמוך וז"ל ואפי' למ"ד איפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו כו' עכ"ל וגם הכא בתחלה כוונו לזה דגזרינן דאתו למיקל באיפשר לסוחטו דכיון שבתחלה בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב אם נתיר עתה יבואו להקל בשאר דוכתי באיפשר לסוחטו והכא אין להם לבאר כ"כ דפשוט טפי דיש לגזור בזה וגם דסמכו אמאי שביארו תיכף בסמוך דנחתינן לגזירה. ועי'

דף ק ע"א תוס' ד"ה בשקדם כתבו בתוך הדיבור וז"ל ולפירושו (דרבינו אפרים דלא אמרינן בזה חתיכה נעשית נבילה) ניחא הא דאמר ביין נסך בסוף מסכת ע"ג (ע"ג ב') יין נסך שנפל לבור דאיכא למ"ד אפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין ההיתר כאילו אינו ושאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ולא אמר שיין עצמו של היתר נעשה איסור ליחשב כאילו הוא יין נסך ויצטרך מן המים כדי לבטל כל היין ומיהו י"ל דהתם מיירי כגון שלא היה שם יין נסך כדי ליתן טעם בשל היתר שבבור ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא וכיון דלא הוי אלא משהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כדפירש לעיל אע"ג דלא דמי דלעיל לא אמרינן אלא