יד יצחק - ב פה

החיצונות. וכתב [רש"י ד"ה דם חמור] וז"ל אע"פ שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור [דאין קרבן בטמאים] אפילו הכי חייב עכ"ל וכתב מרן וז"ל נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים. ובודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מהיכי תיתי שלא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש רב פפא הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבין על דמו עכ"ל ואולי נאמר בזה דבתוספתא בפ"ב דטהרות תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה והובא תוספתא זו בשבועות (כ"ג א') בתוס' ד"ה גמר ולמדו מזה דפטור על דם הקרוש. והכא בסוגייתן תניא הקפה את הדם ואכלו חייב ולכן למען שלא ליסתרו אהדדי נחלוק לכאורה בין טהורה לטמאה דטהורה דראויה לקרבן חייב בקרוש אף דדם קרוש אינו עומד כ"כ לזריקה מ"מ חייב ובזה איירי ברייתא דהכא אבל טמאה דאינה ראויה לקרבן ונוסיף לזה שנקרש ג"כ ותרתי איתנהו בו פטור עליו ובזה איירי תוספתא דטהרות. לכן אשמעינן רב פפא דאף קרוש בטמאה מ"מ חייב אבל כל זמן דלא איתנהו ביה תרתי לגריעותא רק חדא לחוד או קרוש בטהורה או אינו קרוש בטמאה אין לו לרב פפא להשמיענו כלל ועי'

דף מז ע"א ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר"א בר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרק דמן לשמן מאי קדוש ואינו קדוש (דקאמר רבי) אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס פדיונו (כן הוא גירסת רש"י ז"ל בלשנא בתרא. ופירושו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון אף דקדישתיה שחיטה במקצת ולא נפיק לחולין ולרבא דאמר קדוש גמור אם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין) ופריך בשלמא לרבא (דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דקדשינהו שחיטתן) היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש (דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלישכה ונפיק לחולין ותפס פדיונו ככל קדושת דמים) אלא לאביי (דאמר לר' נמי תפיס פדיונו וכ"ש לר"א) מאי איכא בין רבי לר"א. ע"כ בגמרא ופרש"י וכתבו [תוס' ד"ה בקונטרס גרס] בתוך הדיבור וז"ל ופירוש הקונטרס דפירש לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחלה פירש לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי [ולבסוף פירש כ"ש] לראב"ש כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי למאי הקשו על לשון רש"י דכתב וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכינן מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לר' תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין עכ"ל ואולי נאמר דלולא פירש"י ז"ל היינו יכולים לפרש דשאלת תלמודן ששאלו מאי איכא בין רבי לראב"ש הוא דבאיזו סברא פליגי ראב"ש ורבי (וכמו שמצינו כן בכמה דוכתי) דלרבי נפדין ואינם יוצאין לחולין הלא רק בשביעית מצינו שתופסת דמיה והאחרון אחרון נתפס משא"כ בהקדש לא מצינו כן ברוב המקומות רק או שלא נפדה ואם נפדה יוצא לחולין אבל השתא דפירש רש"י ז"ל וכ"ש לראב"ש נראה להדיא דסובר דלא פליגי כלל וע"ז הקשו התוס' דהא פליגי דלראב"ש יוצא לחולין ועי'

דף סה ע"א ת"ר אילן יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד בהון ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא להתענאה בהון. וכתבו [תוס' ד"ה מריש] וז"ל כך הגירסא בכל הספרים ובסוף סדר תעניות כיצד (י"ז ב') כתובה הגירסא להיפך איתוקם תמידא דלא להתענאה איתוקם חגא דשבועיא דלא למספד [וגירסא זו נכונה כו']. וכתב מרן וז"ל תמוה לי א"כ מאי פרכינן בתענית ל"ל מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופא אסור דה"ל יומא דאיתוקם תמידא הא מצד דאיתוקם תמידא מותר בהספד ומצד חגא דשבועיא אסור גם בהספד וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה התם פריך אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ל"ל עד סוף מועד לימא עד המועד ומועד גופיה יו"ט הוא ואסור א"ר פפא כדאמר רב לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו ה"נ לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ופריך כמאן כר"י דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור אי הכי בכ"ט באדר נמי מאי אריא דהוי יומא דמקמי יומא דאוקים תמידא תיפוק ליה דהוי יומא דבתר עשרים ותמניא ביה כו'. ומשני רב אשי (ולגירסת רש"י רבא) דכל שלאחריו (דאיסורו משום אחר י"ט) בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כי"ט עצמו ובהספד נמי אסור ותיכף אח"ז פריך אמר מר מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ל"ל למימר מתמניא ביה לימא מתשעה ביה ותמניא ביה אסור דה"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא. ונאמר דגם הכא כיון דאיכא תרתי חדא דהוה ליה מקמי יומא דאיתותב ביה חגא דשבועיא וגם הוא עצמו יו"ט דאיתוקם תמידא בודאי דאסור גם בהספד דהלא לא יגרע מיום כ"ט באדר דביה לא נעשה שום נס כיומא דמועדיא רק מפני שהוא מוטל בין שני ימים טובים שהוא בתר עשרים ותמניא ביה ומקמי ריש ירחא דניסן ע"כ אסור גם בהספד וזהו שהקשו שם בגמרא ל"ל למימר מתמניא ביה איתותב חגא דשבועיא לימא מתשעה ביה. ותמניא זה הא הוי מקודם מועדא דתשעה ביה ואם דמצד זה לבדו מותר בהספד מ"מ הא ה"ל נמי מיומיא דאיתוקם ביה תמידא והוא עצמו יום מועד ותרתי איתנהו ביה ודאי דאסור גם בהספד ועי'

דף סט ע"א בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו למאי אילימא למבטל טומאתה תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה לא צריכא דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית מי הוה עיכול כו' או דילמא לא הוי עיכול וכתבו [תוס' ד"ה דבלע] וז"ל בתוך הדיבור [וטבעת דלא חשיב עיכול] בפ' בהמה המקשה (דף ע"א א') התם משום דאקושי טפי עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי מאי קשיא הא הוי כמו בלע כפיפה דלא בטל טומאה כיון דהוה תחלה כלי עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' הוא למה דאמרינן התם בבהמה המקשה טהרה בלועה תנינא בלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל המת והזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמה שהיתה. וא"כ ודאי דאם נטמאה אח"כ עדיין מקבלת טומאה כמה שהיתה. וע"ז שאלו התוס' דכיון דלא נטמאה כלל ולא שייך בזה ואין עולין מטומאתן כו' א"כ מדוע לא נחשבנו כמעוכל ותהוי ככלי גללים דאינן מקבלין טומאה לעולם ועי'

דף עח ע"ב [רש"י ד"ה חוץ לחומת בית פאגי] כתב וז"ל חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"י בב"מ (צ' א') ד"ה בית פאגי ובסנהדרין (י"ד ב') ובתוס' שם ד"ה מלמד וצ"ע עכ"ל והוא דבב"מ שם כתב רש"י וז"ל בית פאגי היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי עכ"ל ובסנהדרין שם כתב בית פאגי מקום לפנים מן חומת העיר ונידון כירושלים לכל דבריו עכ"ל הרי דרש"י ז"ל לא פירש באופן אחד ובתוס' שם בסנהדרין כתבו וז"ל אבל בית פאגי אע"ג דדינו כירושלים כדאמר בהשוכר את הפועלים והא בעי חומה כגון דדשו לפנים מחימת בית פאגי ובפ' התודה אמרי' השוחט את התודה ולחמה חוץ לבית פאגי ל קדש הלחם