יד יצחק - ב פא

כל המנחות באות רש"א כו' אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא רק מדרבנן היא) והא דפריך בגמרא ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מק"ו ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוט כו' [לא שייך למפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה [מדאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד ק"ו ומיהו קשה דפריך התם ויהיו שלמי ציבור טעונין סמיכה מק"ו ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חיים ואין טעון סמיכה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא בזה י"ל שלמי ציבור יוכיחו דאין טעונין סמיכה ומ"מ טעונין תנופה שחוט גם מ"ש אח"כ ומיהו קשה כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח הא י"ל מה לאשם מצורע דאין טעון תנופה שחוט משא"כ שלמי ציבור דטעונים תנופה שחוט וגם הא יש למנקט הק"ו הכי מה שלמי יחיד דלא טעונין תנופה רק פעם אחד צריך סמיכה שלמי צבור דטעונין ב"פ תנופה לכ"ש דטעונים סמיכה וליכא יוכיח כלל מאשם מצורע דהא התם לא טעון תנופה שתי פעמים עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דבתלמודין חולין (קט"ז א') אמרו דחדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן ולכן אם נעשה יוכיח משלמי ציבור שאין טעונים סמיכה וטעונים תנופה ע"ז נפרוך פרכא כל דהו דמה להצד השוה שבהן שכן שלמים נינהו. דומה למה דפריך התם בחולין מה להצד השוה שבהן כן גדולי קרקע אף שאין בזה שים חומרא ומה שהקשה מרן על התוס' ז"ל (שהקשו אמאי לא קאמר התם אשם מצורע יוכיח כו') הא יש לומר מה לאשם מצורע (דע"כ לא בעי סמיכה) משום דאין טעין תנופה שחוט משא"כ שלמי ציבור דטעונים תנופה שחוט אולי נאמר ע"ז דפשוט להו להתוס' ז"ל דבתנופת השחוטים אין בזה חומרא כ"כ להוכיח על סמיכה דהלא גם בדבר שאינם בע"ח כלל ולית בהו סמיכה מ"מ בעינן תנופה כגון בעומר דכתיב והניף את העומר ובביכורים בעינן שתי תנופות כדתנן בפרק ג' דבכורים מ"ו ועי"ש בתוי"ט וכן כל המנחות טעונין תנופה ועכ"ז אין בהם סמיכה כלל ולכן מתנופה דלאחר שחיטה לא נרבה סמיכה ובזה יתורץ קצת לדעת התוס' גם מה שהוסיף מרן דיש למנקט הק"ו הכי מה שלמי יחיד דלא טעונין תנופה רק פעם אחד צריך סמיכה שלמי צבור דטעונין ב"פ תנופה לכ"ש דטעונים סמיכה כו' דחומר שני פעמים תנופה דנקט היינו עוד תנופה אחר שחיטה ומתנופה זאת לא נוכל ללמוד כלל וכמש"ל ועי'

דף לה ע"א [תוס' ד"ה פיגל בזבח] כו' ויש דוחקים כאן לפרש דהא דפיגל בשליל לא נתפגל הזבח משום דדרשינן בתו"כ בפ' צו גבי נותר הזבח פרט לשליל ולשליא [וע"כ שייך נותר בשליל] כדאיתא בתמורה בפרק כיצד מערימין גבי שליל שבחטאת דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא להדיא קתני בברייתא דשמעתין ואין חייבין עליהן משום נותר. והרמב"ם פסק דחייב משום נותר ומצאתי במרכבת המשנה דתירץ דס"ל להרמב"ם דבמה דאמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו' הא שליל ושליא חייבין ה"ה דחייב משים נותר וטמא. ומוכח דמתניתין פליג אברייתא אבל התוס' בשמעתין ד"ה הא שליל כתבו דלא פליגי כלום גם אם נימא כך למאי הוצרך לדחוק ברייתא דת"כ הא יש לומר דהך ברייתא סברא כתנא דברייתא דסוגיין דאין חייבין משום נותר וגם פשטא דדברי תוס' משמע דא"א לומר כלל דליכא חיוב בנותר ולא הזכירו כלל מברייתא דסוגיין וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דודאי לא יפלא מהם דבר שמבואר בסוגייתן לקמן ע"ב רק דמחלקי בין כרת ובין איסורא וכמו שכתב הרמב"ם פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה כ"ב וז"ל זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק כו' אינו חייב כרת וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת אבל היו מכין אותו מכת מרדות עכ"ל והמ"ל שם הלכה ח' מסתפק עוד דהא שכתב דרק מכין אותו מכת מרדות הוא דוקא בטמא אבל באכל נותר מאלו חייב מלקות ארבעים ולא סגי ליה במכת מרדות משום פסולי המוקדשין שהוא מוזהר בו מלא תאכל כל תועבה עי"ש. וא"כ שפיר כתבו התוס' והביאו ראיה דע"כ שייך איסור נותר בשליל מתמורה ולא זכרו לסוגייתן משום דבסוגייתן מיירי לענין כרת כמו שאמרו בהדיא ואין חייבין עליהן משום נותר אבל בתמורה איירי רק באיסורא לחודיה וכמו שאמרו שם דאין נאכל אלא ליום ולילה וע"ז דקדקו התוס' ז"ל מהתו"כ דשם משמע דלא שייך כלל גם לא איסור נותר בשליל כיון דנתמעט שאינו בכלל זבח לכן חילקו בין אם פיגל בזבח ובין אם פיגל בשליל דכיון דרק מחשבה לבדה היה בשליל אזי אין כאן אף איסורא בעלמא וכיוצא בזה כתב גם הרמב"ם פרק י"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ח' וז"ל וכן אם חישב לאכול או להקטיר מן העור ומן העצמות והגידין והמרק או האלל וכיוצא בהם בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר עכ"ל הרי להדיא דבנותר ממש מחלקינן דאף דאין כרת באילו מ"מ לוקה מכת מרדות או מלקות ארבעים וכמש"ל ובמחשבה הזבח כשר ממש ועי'

דף מה ע"ב [תוס' ד"ה אבל העצים כו'] כתבו בסה"ד ש וזה אין להקשות למ"ד אין איסור חל על איסור במוקדשים א"כ [למה לי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא] דיש לומר דאיצטריך לאם הביא שתי שערות אח"כ דהוי כבת אחת כדפרישנא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא התוס' כתבו כמה פעמים דדם שבישלו אינו עובר עי' חולין (ק"ט א') א"כ צריך קרא לבישל הדם דפקע איסור דם דמ"מ אינו חייב משום נותר וטמא עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה מה שכתב מרן בשם התוס' הוא מימרא דר' חנינא אמר זעירא במנחות (כ"א א') ושם לא הביא שום ראיה מקרא לזה ורק ברש"י שם ד"ה שבישלו מבואר הטעם משום דנפיק מתורת דם. וא"כ לא איצטריך לן כ"כ קרא לזה למעוטי דכמו דיודעין אנו שאינו כלל דם לחייב משום אוכל דם כ"כ נודע דאין חייבין עליו משום נותר וטמא דהאם נאמר כשיוצא מתורת דם נכנסו לתורת בשר ועי'

דף מו ע"א ותלתא קראי בדם ל"ל חד למעוטי ממעילה וחד מנותר וחד מטומאה וכתבו [תוס' ד"ה חד] למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה וז"ל תימא לנותר וטומאה סגי ליה בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול חילול ואף לקולא] כדלעיל גבי קדשי עובדי כוכבים (דממעטינן קדשי עו"ג מנותר לעיל (מ"ה א') חילול חילול מטומאה) כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' קדושין (ג' א') תוס' ד"ה ואשה וצ"ע עכ"ל והוא דשם בסוף הדיבור כתבו וז"ל דכה"ג אמרינן בפרק כל הבשר תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש יליף נותר חילול חילול מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה אלא לאו שום דלא נאמר גז"ש לחילול חילול אלא להחמיר עכ"ל הרי להדיא דכתבו שם היפך מדבריהם דהכא וגם נגד תלמודין שהביאו הכא. ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהכא נחתו ליישב אליבא דר"ש דהוא איירי במתני' ומשמע להדיא דמודה דבדם אין, בו משום נותר וטמא ולעיל (מ"ה א') סובר קדשי עו"ג אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ולמדין חילול חילול מטומאה אף להקל וא"כ תרי קראי בטומאה ונותר ל"ל לדידיה ולכן לר"ש מוכרחים לתרץ כתירוצם דהכא אף דלא מרווח כ"כ אבל לר' יוסי דחולק במתנ' ומחייב בקדשי עו"ג וקיי"ל כוותיה כמו שאמרו בעירובין (מ"ו ב') ר"ש ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן למאי דגרסינן במשנה ר"מ במקום ר"ש מ"מ גם ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי כתלמודין דעירובין שם דר' יוסי נימוקו עמו לדידיה יש לומר טפי דחילול חילול למדים אנו להחמיר