יד יצחק - ב פ

אמרו להדיא שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והתוס' כתבו דמותר לקדש אשה בפירות שביעית ולכאורה יש מקום לחלק ביניהם דהא תנן בשביעית (פרק ח' מ"ז) דאחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכמפורש בברייתא המובא לעיל (נ"ד ב') כיצד לקח מפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצאו בשר ונכנסו דגים וכן לעולם. ולכן אם מקדש אשה בפירות שביעית אף דלא שייך להכניס האשה בקדושת שביעית מ"מ לפחות לא הוציא שום דבר מקדושת שביעית דהלא הפרי נשארה בקדושתה משא"כ אם מקדש אשה בדמי שביעית הלא מוציא המעות מקדושתייהו כדין כל דבר הנקנה בפירות שביעית שכשמחליף עוד הפעם יוצא הדבר מקדושתייהו רק שנתפס דבר אחר במקומו והכא באשה הא לא שייך דנתפס בה קדושת שביעית ע"כ לקדש בדמי שביעית אסור כהירושלמי שם אבל בפירות שביעית ממש כמתני' דקדושין בזה שפיר כתבו התוס' דמותר לכתחלה לקדש ועי'

דף סו ע"ב [תוס' ד"ה אביי אמר] כתבו וז"ל ואי כשתיה חשיב [הו"ל שותה תרומה טמאה שבמיתה] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא שותה תרומה טמאה הוא בעשה ובטומאת הגוף ועל תרומה טהורה הוא דהוי במיתה וצע"ג וכן צ"ע על רש"י בכורות (י"ב ב') עכ"ל. עי' בחידושנו למס' גיטין (נ"ד ב') מש"כ בזה בדעת רש"י בעז"ה

מסכת הוריות

דף ד ע"א [רש"י ד"ה השתחוואה בפשוט ידים] ורגלים כדכתיב וישתחו אפים ארצה עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' מגילה (כ"ב ב') וצע"ק עכ"ל והוא דאיתא שם ת"ר קידה על אפים שנאמר ותקד בת שבע אפים ארץ כו' השתחוואה זו פישוט ידים ורגלים שנאמר הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה הרי להדיא שהביא תלמודין קרא אחרינא ודלא כרש"י ז"ל אך אולי נאמר בזה דהתוס' ז"ל שם ובשבועות (ט"ז ב') הקשו וז"ל תימא השתחוואה נמי אשכחן על אפים דכתיב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה אפים ארץ ישתחוו לך ויקד וישתחו לאפיו. וי"ל דמגמ' אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי עכ"ל. ולכן נאמר דקרא זה דמייתי רש"י הוא קרא הראשון שבתורה דכתיב ביה אצל השתחוואה ארצה ושפיר הביאו רש"י ז"ל. רק דהתנא השמיטו משום דתקשי לדידיה מיניה וביה הא בקרא זה מבואר דהשתחוואה על אפים ולמה א"כ אמר דרק קידה על אפים ולא השתחוואה והתנא לא רצה להאריך כ"כ וליישב זאת. לכן תפס טפי קרא דהבוא נבוא ושם לא נזכר אפים משא"כ רש"י ז"ל דלא איירי כלל מקידה ומעל אפים ורק דהשהחוואה הוא בפישוט ידים ורגלים הפס קרא הראשון שבתורה דאשכחן ביה דהשהתחוואה בפישוט ידים ורגלים ועי'

מסכת זבחים

דף ב ע"א ואימא דבר הבא בנדר ובנדבה לייתי ולא לירצי אשם ארצויי נמי לירצי. אמר אביי אשם דמירצי לא מצית אמרת ק"ו מעולה ומה עולה שאינה מכפרה אינה מרצה אשם שמכפר אינו דין שאינו מרצה מה לעולה שכן כליל שלמים יוכיחו [מה לשלמים שכן טעונין נסכין] ותנופת חזה ושוק עולה תוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא גם עולה צריכה נסכים ואי דעולת עוף יוכיח א"כ איך פרכינן עלה מה לעולה שישנה בציבור הא עולת עוף אינה בציבור ואי דשם עולה איתא בציבור הכי נמי נימא דשם עולה טעונה נסכים וצריך עיון עכ"ל ואולי נאמר בדעת תלמודין דבאמת לא אמרינן שם עולה תוכיח לכלול גם עולת העוף ורק איירו בעולת בהמה לבדה ובעולת בהמה בעצמה מצינו שאינה טעונה נסכים והוא בעולת גר בשעה שמתגייר דצריך להביא קן אחד מתורים או מבני יונה או עולת בהמה כמבואר בתלמודין כריתות (ח' ט') וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א ממחוסרי כפרה ה"ד וז"ל שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה עכ"ל ושם בתלמודין בכריתות למד זה רבי מדכתיב ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דם וכיון דלמדים אנו מקבלת התורה ממילא לא בעינן נסכים דהתם לא מצינו קרא שמצריך נסכים ור' ישמעאל סבירא ליה לקמן (קי"א א') דלא קרבו כלל נסכים במדבר ואף לר"ע הלא אין זה רק לאחר מתן תורה דנצטוו על נסכים משא"כ התם דהוי קודם קבלת התורה ואין לומר דון מינה דצריך עולה ואוקי באתרה דצריך גם נסכים כיון דכל העולות טעונין נסכים דהא אמר רב פפא במנחות (ס"ב ב') דרבי ורבנן סברי דון מינה ומינה ואף דהתוס' שם כתבו דלא אמר רב פפא כן רק קודם ששמעה לההיא דסוף כל התדיר דמסקינן שם דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרא דרב פפא אמר התם בהדיא אי תניא תניא. מ"מ מתלמודין דפסחים (ל"ג) דזכרו התוס' שם משמע דגם דעת רבה כן הוא דרבי סבר דון מינה ומינה דאמרינן שם אליביה דרבי דגמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית ואף דלדברי התוס' שם ד"ה ומינה עדיין אין הכרח כ"כ מ"מ אין' הכרח גם להיפך ובפרט הכא דכתיב להדיא ככם כאבותיכם אפשר דהכל מודין דדון מינה ומינה דבהדיא פירש לך הכתוב שיהיו שוין כאחד ואולי נאמר עוד דבדבר שלמדין מקודם מתן תורה לא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה ועי'

שם ע"ב תוס' ד"ה הגה"ה כו' ואין לחוש אי קאי קרא אהילכתא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' נזיר (ס"א ב') תוס' ד"ה ואימא וצע"ק עכ"ל עיין שם בנזיר מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף יד ע"א א"ר יוסי בר חנינא מודה היה ר"ש לפסול (את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו) מקל וחומר ומה שלא לשמן שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו שפוסל בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת. וכתבו [תוס' ד"ה ומה שלא לשמן כו'] וז"ל תימא מה לשלא לשמן שכן נוהג בד' עבודות תאמר בחוץ לזמנו כאינו נוהג אלא בזריקה כו' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה עביד ק"ו משינוי בעלים דהוי כפיגול בזריקה ומיהו קשה מה לשינוי בעלים שכן פוסל בזביחה בפסח [או בזריקה לחודיה] וי"ל דשלא לשמן יוכיח וילפינן במה הצד משנוי קודש ושנוי בעלים עכ"ל. וכתב מרן וז"ל היינו דבשינוי בעלים פוסל בזורק לשם אחרים אבל בפיגול אינו פוסל אלא במחשב ע"מ לאכול או להקטיר למחר אבל לא בזורק בשביל מחר. אבל קשה דמה תירצו דשלא לשמן יוכיח הא בשלא לשמן ג"כ הכי הוא דפוסל בזורק לשם עולה וא"כ פרכינן מה להנך שפוסלים בזריקה לחודיה. אח"ז מצאתי שעמד בזה בצ"ק ותירוצו אינו מובן עי"ש עכ"ל ואולי נאמר דמש"כ התוס' דשינוי בעלים פוסל בזריקה לחודיה ר"ל דמה שמעורב בעבודות דקודם זריקה שום מחשבה אחרת לא מפקיע מכל מה דאיתא בשינוי בעלים כמו שמפקיע מכרת דאיתא בחוץ לזמנו דהתם גם אם חישב בזריקה מחשבת חוץ לזמנו מ"מ אם חשב בתחלה בשחיטה או בקבלה והולכה מחשבה אחרת מפקעת מידי פיגול משא"כ בשינוי בעלים אך אם היה פסול דשינוי בעלים פוסלת בכל הד' עבודות אז לא היה נחשב לחומרא מה דלא חיישינן למחשבה אחרת דהדין נותן כן כיון דכל חדא עבודה נחשבת בפני עצמה ואינו תולה בחבירו אבל השתא דלא פסלה רק בזריקה כמחשבת חוץ לזמנו ועכ"ז לא חיישינן למחשבה אחרת זה נחשב לחומרא וע"ז אמרו שלא לשמן יוכיח דהתם לא מצינו חומרא זו וכמ"ש ועי'

דף לג ע"א [תוס' ד"ה סמיכת] אשם מצורע לאו דאורייתא כתבו בתוך הדיבור וז"ל והא דתנן בפרק