יד יצחק - ב עח

דכמאן דליתנהו דמי) וכתב מרן וז"ל מבואר אף דהכפל בא על שעת הכפירה ובאותה שעה היו העדים קרובים בנשותיהן מ"מ לא מקרי תחלתו בפסול דמ"מ עתה שנתרחקו מעידים על החפץ שהוא פקדון וממילא חייב כפל ע"י העדים אחרים ששמעו אז שנשבע דמעידים עתה שנשבע בשקר ותמוה לי דא"כ גם לענין התרו בו לחייב מלקות (דאמר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור) משכחת לה בכה"ג דהעדים שהתרו בו לא ידעו שהוא פקדון (דמ"מ מיקרו התראה כיון דידוע להמותרה כמו שכתבו התוספות) והיו עדים קרובים בנשותיהן שידעו שהוא פקדון ואח"כ נתרחקו ונאמנים להעיד עתה שזה פקדון וממילא חייב מלקות על העדים שהתרו שמעידים שכפר ונשבע ואין מקום לחלק בין קרבן למלקות ולומר דהוי התראת ספק דהמותרה מסופק שמא לא ימותו הנשים ולא יהיו העדים כשרים להעיד עליו דנראה כיון דהעבירה ודאי והספק רק אם הב"ד יענשו עליו לא מיקרי התראת ספק ועי' יבמות (דף פ' א') בתוספות ד"ה נעשה ומכ"ש בזה וצ"ע עכ"ל והוא דהתם ביבמות איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סריס כו' רב אמר נעשה סריס למפרע. וכתבו התוס' ד"ה נעשה סריס ולמפרע וז"ל ולקי על חלב שאכל ולא הוי התראת ספק אף ע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח השתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה כו' עכ"ל וא"כ ומה התם דרובן לאו סריסים המה מ"מ לא מיקרי התראת ספק כ"ש הכא דרוב גוססין למיתה וכמ"ש בתלמודין דהכא אך אולי עדיין נחלוק ביניהם במ"ש התוס' במכות (ט"ו ב') ד"ה במאי קמיפלגי דכל מקום דאם ישאר הכי כמות שהוא עכשיו יעבור לא מיקרי התראת ספק וכן כתבו עוד בד"ה ועבר היום עי"ש. וא"כ עדיין לא דמי להדדי דהתם אם ישאר כמו שהוא אף שלא יוולדו ביה סימני סריס מ"מ כשיגיע לרוב שנים ולא יביא שתי שערות הא נאמר ג"כ איגלאי מילתא למפרע לרב לכן לא מקרי התראת ספק משא"כ הכא אם לא ימותו נשותיהן ויהיו כמות שהן עתה קיימין לא תהא עדותן כלום ועי'

דף מא ע"ב ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי הרי דתנו הילכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתניסו הנך זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבולי קבילתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמי בי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאיה א"ל כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוי וכתב [רש"י ד"ה כיון דקא מודית] דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון [ודברים שהיו בלבך] אינם דברים עכ"ל וכתב מרן ז"ל וכ"כ הראב"ן סימן ק"ו אבל בעניי אין מובן לי דאף אם הוו דברים מ"מ כיון דזה נותן לו פרעון הוי פרעון ואין בכח המלוה לומר שלא יהיה פרעון רק פקדון עכ"ל ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דבלוה תליא מילתא על מה שרוצה ליתן זהו דוקא בסוף הזמן אבל הכא כיון שהתנה עמו שיפרענו באפי תרי דתנו הילכתא ולא פרע בפניהם הוי עדיין כבתיך הזמן ובתוך הזמן בדעת המלוה תלוי אם אינו רוצה לקבל כלל כמו שפסק בחוה"מ סימן ע"ג ואם אמר לו שאינו רוצה לקבלם והלוה זרקם בפניו אז דוקא במקום שהמלוה משתלם לשם נפטר ואין צריך להביאם לב"ד אבל במקום שאין המלוה משתלם חייב הלוה. והכא הא דמיא לאין המלוה משתלם לשם כיון דלא קיים תנאו וא"כ שפיר כתב רש"י והראב"ן ז"ל דרק משים דדברים שהיו בלב אינם דברים לכן פטור הלוה. ועי'

דף מג ע"א אלא אמר רבא לעולם אינו חייב (אף דטענו בית זה מלא) עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין תניא כוותיה דרבא ממרה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור כו' אבל אמר לו מנורה בת עשרה לטרין יש לי בידך והלה אומר בת חמשה לטרין חייב כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי בית זה מלא ומאי שנא מנורה גדולה] ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר בת חמש נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכתב מרן וז"ל לשון זה מוקשה הא בזה פשוט דפטור דלא הוי דבר שבמדה וכמ"ש תוס' וא"כ איך שייך ומאי שנא וה"ל למיפרך מסברא מנורה בת י' ליטרין הא לא הוי ממין הטענה (ובאמת ליכא פירכא דדילמא אתי כר"ג) עכ"פ לישנא ומאי שנא תמוה עכ"ל ואולי נאמר בכוונת תלמודין דפשוט להו דמנורה גדולה דנקט הברייתא לאשמעינן אתא דבעינן ממין הטענה ועיקר פטור במנורה גדולה משום שאינה ממין הטענה ולכן אמרו ומ"ש דאם איתא דרוצה לאשמעינן דבעינן דבר שבמדה ועיקר הפטור הוא משום דלא הוי דבר שבמדה הוה ליה להברייתא לנקוט כלישנא דמתני' (מ"ב ב') אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור אבל מדנקט מנורה דנכלל בזה שאינה ממין הטענה משמע דרוצה לאשמעינן דבעינן ממין הטענה. ועי'

שם [תוספות ד"ה לאו] לאיתויי בתה"ד כתבו וז"ל אבל קשיא אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו [ולמאן דמוקי לה במנורה של חוליות] ניחא דברישא אפילו של חוליות פטור אע"ג דהודה לו מה שטענו דבעינן דבר שבמדה כו' עכ"ל וכתב מרן. וז"ל משמע דלמסקנא ישאר הקושיא וק"ל הא גם למסקנא ניחא דו"ל דהברייתא נקטה פסקי דינין מה שהם בכל גווני דברישא מנורה גדולה פטור אף בחוליות ומשום דבר שבמדה וסיפא דעשרה חייב אף באינה חוליות דיכול לגוררה אבל אזור לא נקט דלא שייכא בכל גווני רק בדלייפי עכ"ל ואולי נאמר דמטרת כוונת התוספות הוא למה שכתבו בסוף הדיבור וז"ל והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל בית זה מלא דלבית סתם לא איצטריך דמרישא שמעינן לה כיון דלא הויא דבר שבמדה עכ"ל וזה לא ניחא אלא למאי דלא מצאו תלמודין בתחלה מקום לדברי הברייתא רק במנורה של חוליות ואז הוכרח לן לומר ע"כ דהתנא לא נחית בזה לאשמעינן דין דמין הטענה כמש"ל. רק דין דדבר שבמדה אלא דמה לי בית ומה לי מנורה וא"כ ממילא לבית סתם לא איצטריך לן זה הכלל דמרישא שמעינן לה משא"כ לפי מאי דמתרץ ר' אבא בר ממל דשאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין (אבל במנורה גדולה וקטנה ליכא למימר הכי וגם באזור ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין) א"כ כיון דיש מקום לדברי התנא גם בלא מנורה של חוליות חוזר וניעור מה שכתבנו לעיל בדעת תלמודין דכיון דנקט דין דמנורה ולא כמו שנקטה מתני' משמע לתלמודין דקמשמע לן דין דמין הטענה. וא"כ לדידיה שפיר הקשו התוס' דהא מיבעי לן זה הכלל לבית סתם דמניין נדע קודם זה הכלל דבעינן דבר שבמדה ולפי זה יש מקום קצת גם לתחלת דבריהם שהקשו התוס' ז"ל אמאי תני זה הכלל הא לא שיך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו ועי'

דף מח ע"א איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו א"ר הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל מתיב רב הונא בר יהודה אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת (גבי קידוש החודש שהיו בודקין אותן כמה היה גבוה מן הקרקע למראה עיניהם) אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון (ותיובתא דרב חסדא) [אמר רבא