יד יצחק - ב עו

שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן. [ומיהו לר"י בן בתירא] דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים את המצוה חייב כל שכן נדרים שחלים לבטל. בודאי שיחולו לקיים עכ"ל וכתב מרן וז"ל מבואר דס"ל דלר"י בן בתירא בנשבע שלא לאכול נבילות חייב וכן משמע מלשון רש"י לעיל (ד' א') ד"ה אינו חייב כו' ותנן לקמן נשבע כו' משמע דבמתני' זו דנשבע לקיים המצוה נכלל גם לקיים מצות ל"ת אבל התוס' לקמן (כ"ז א') ד"ה לקיים הביאו דמפורש ירושלמי דריב"ב מיירי רק בנשבע לקיים מצות עשה ישיבת סוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים ל"ת שלא לאכול נבילות מודה ריב"ב דפטור וצ"ע ונראה דהכי מוכח ג"כ מסוגייא דמכות דף כ"ב) דפרכינן ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ומשני מושבע ועומד מהר סיני ואם איתא דמתניתין דנשבע לקיים מיירי גם בקיום ל"ת וכיון דרבנן פליגי עליה רק מטעם דליתא בלאו והן. הא זהו רק לענין קרבן אבל לעניין מלקות ל"צ שיהיה איתא בלאו והן כדאיתא במסכתין (כ"ה ב') והא במכות מיירי לענין מלקות אלא ע"כ דמתניתין מיירי רק לקיים מאות עשה ובזה באמת לרבנן בנשבע לישב בסוכה ועבר דחייב מלקות אבל לקיים. מל"ת אינו נוגע כלל לפלוגתת דריב"ב ורבנן אלא דהוי כמו בכל התורה דאמרינן אין איסור חל על איסור עכ"ל ואולי נאמר בזה דלא לסתרי דברי התוס' להדדי ולא יהיה דבריהם נגד הירושלמי דהתם בתוס' ובירושלמי איירו באיסור שבועה ובאמת לא חל איסור שבועה על שום איסור שקדמתו הן עשה והן ל"ת דבזה דאין איסור חל על איסור דמיא איסור עשה לאיסור ל"ת וכמו שמפורש בתוס' (כ"ג ב') ד"ה דמוקי לה עי"ש שהביאו ראיה מתלמודין רק דריב"ב מוציא מונשבעתי ואקיימה דחייל אקיום מצוה וכמפורש בתוס' כם (כ"ז א') ד"ה לקיים ולכן אין לך בו אלא חידושו דדוקא לקיים המצוה בעשייה כמו נשבעתי ואקיימה אבל אם לא מקיים בעשיה אז הוי בכלל מה דקי"ל אין איסור חל על איסורי ולכן מודה ריב"ב דבנשבע שלא אוכל נבילות ואכל דפטור משא"כ הכא בנדרים שחלין גם בביטול מצוה מדכתיב כי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה. וא"כ כיון דמצינו לריב"ב דקל לדידיה ליחול בקיום מצוה יותר מביטול מצוה בשבועות דהא לבטל לית ליה לדידיה בשבועות כלל ומ"מ לקיים אית ליה כגון בנשבע לישב בסוכה. א"כ בנדרים דחלים לבטל כל שכן דחלים ג"כ לקיים אף בנשבע שלא לאכול נבילות. ולפחות שוים המה וזהו כוונת התוס' במה שכתבו ומיהו לריב"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים את המצוה חייב ר"ל בקיום מצוה כגון לישב בסוכה אף דלבטל לא חל כלל וא"כ לדידיה חמיר לבטל דלא חל בשום אופן אף דלקיים חל באיזו אופן כל שכן נדרים שחלים לבטל שיחולו לקיים ר"ל בכל גווני משא"כ לרבנן נאמר דלבטל קל יותר מלקיים ואף דלבטל חל מ"מ אפשר דלקיים לא חל כלל ועי'

שם [תד"ה כל וכו'] כתבו בתה"ד וז"ל אבל קשה דלמ"ד מנחות (מ"ג א') ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות תשתרו נשים בכלאים דכל שאינו בגדילים אינו בבל תלבש שעטנז כו' וכ"ת ה"נ א"כ בספ"ק דביצה גבי משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין ופריך כלאים למאי חזו לימא מתניתין כמ"ד נשים פטורות מן הציצית וחזי לנשים עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלמאי הוצרכו להוכחה זו דאפשר לדחות (דהתם בביצה) רוצה לאסוקי דמתניתין ככ"ע הא יש להוכיח זה מסוגיא דברכות (י"ט ב') אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו כו' ועי' בתוס' שם ד"ה שב ואל תעשה כו' מה לכהן דאינו שוה בכל א"כ מוכח דרב ס"ל דנשים אסורות בכלאים דאל"כ גם כלאים הוי אינו שוה בכל והרי רב ס"ל בברכות (י"ד ב') לא יתחיל ואם התחיל גומר הרי דס"ל דציצית אינו נוהג בלילה וא"כ נשים פטורות מציצית ואסורות בכלאים עכ"ל ואולי נאמר בזה דבמס' נזיר (נ"ח ב') אמרו בגמ' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומוכרח להדיא מזה דנזיר מקרי שוה בכלי ורש"י ז"ל ביבמות (ה' א') ד"ה ת"ל ראשו כ' דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל וכתבו הרש"ל ובעל פורת יוסף ליישב דמקרי שוה בכל רק נגד לאו דכהנים אבל נגד שאר לאוין מקרי אינו שוה בכלי ולכן אינו מוכרח להתוס' ז"ל מהא דרב דדילמא באמת נשים אינן אסורות בכלאים ומ"מ מכהן לא מצינו ללמוד דנגד לאו דכהנים מקרי שוה בכל ואף להרש"א ז"ל דלא נראה לו דברי הרש"ל לחלק בזה עי"ש היינו רק התם משום דאיך נקרא לנזיר אינו שוה בכל הלא בין אנשים ובין נשים יוכלו לקבל עליהן נזירות אבל לחלק בין היכא דאינו שוה בכל ונוהג רק בכהנים ובין היכא דאינו שוה בנשים ונוהג בכל על זה לא יחלוק הרש"א ז"ל דפשוט בסברא לחלק בזה ומצינו כעין זה גם בתוס' ביבמות שם ד"ה ואכתי איצטריך (על מה שמוכרח שם דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ובביאת כה"ג באלמנה אמרו בכמה דוכתין דמן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא אתי עשה ודחי ל"ת אף דאינו שוה בכל) שכתבו וז"ל ואור"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכה"ג האשה עושה, איסורא כמו כהן הבא עליה כו' ולא מדחי ליה פשה דיבום אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים עכ"ל וא"כ גם הכא נאמר דאין ללמוד איסור כלאים דנוהג בכל ואינו שוה רק בנשים מטומאת כהן דנוהג רק בכהנים ואינו שוה לא בנשים מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן וגם לא בישראלים ולוים דהוו רובא דרובא דעלמא וע"כ הביאו ראיה מהא דביצה שם דמדפריך בסתימות כ"כ כלאים למאי חזו ולא הזכירו כלל דתקשה למ"ד נשים חייבות בציצית משמע דלכ"ע אסירי בכלאים ועי'

דף כג ע"א אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא (גמרינן דשתייה בכלל אכילה הוי לכל דבר) כתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשיך בבקר ובצאן ביין ובשכר מכדי יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ופריך ודילמא ה"נ ע"י אניגרון ומשני שכר כתיב מידי דמשכר ופריך ודילמא דבילה קעילית דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד חייב אלא גמר שכר שכר מנזיר. וכתבו [תוס' ד"ה גמר] ז"ל וא"ת לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה כו' ועוי"ל דר' יהודה יליף דשתייה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש [והתניא דם שקרש] אינו לא אוכל ולא משקה אלא ודאי כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה עכ"ל: וכתב מרן וז"ל עי' חולין (ק"כ א') ומנחות (כ"א א') דהקפה דם ואכלו חייב וצע"ג. אח"כ ראיתי דבירושלמי פריך עלה כן והתניא הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עביד ליה רבי יונה (היינו בההיא ברייתא שהביא שאינו לא אוכל ולא משקה) אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין לא משקה לטמא טומאת משקין (וא"כ אינו ראיה דשתייה בכלל אכילה) חזר ר' יונה ופתר מהכא ונתת בכל אשר תאוה נפשך כו' הרי דהירושלמי עצמו חזר מזה הראיה דבאמת יש לאוקמי בקרש וצריך עיון גדול עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלא יסתרו דבריהם מהירושלמי עצמו שהביאו דהא דמחלק הירושלמי בין לקבל טומאת אוכלין ומשקין ובין לחייב אאיסור דם בקרש. נוטה קצת למה שאמרו בתלמודין יבמות (ק"ג ב') איסור מטומאה לא ילפינן דאם חלצה בסנדל המוחלט אמר שה רב פפי משמיה דרבא לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש"י דלשריפה קאי ואין שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מכתת שיעוריה ופריך שם דמצינו דלענין טומאה לא אמרי דמכתית דמי ומשני איסורא מטומאה לא ילפינן וכן נחית הירושלמי הכא לחלק בין איסור לטומאה אבל לפי מאי דמסקינן התם ביבמות אמר רבא אחד סנדל המיסגר ואחד סנדל המוחלט