יד יצחק - ב עה

דוקא שני עדים. רק ר"ל דהלא ר' יוסי סובר במתניתין דהכא דבעינן דוקא התראה מהעדים כדאמר בהדיא במתניתין רבי יוסי אומר לעולם אין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו ושם במתניתין לא אשכחן כלל מאן דפליג בזה וא"כ ודאי דאין זה התראה גמורה ועי'

דף יב ע"א [רש"י ד"ה טעה יואב] בדרשה דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"י יומא (פ"ה א') ד"ה ולא מעל מזבחי וצ"ע עכ"ל עי' שם בחדושינו מה שכתבנו בדעת רש"י בעז"ה

מסכת שבועות

דף ד ע"א בגמרא הביאו הא דתנן שבועה שלא אוכל ככר זה כו' זו היא דחייבין על זדונה מכות אבל אוכל ולא אכל לא לקי וכתבו [תוס' ד"ה אבל אוכל] וז"ל וא"ת והיכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק ויש לומר דמשמע ליה דפטור אפי' נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד ביטלו ולא ביטלו [דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה] בפרק בתרא דמכות כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דהתם שעת העבירה הלקיחה ובשעה ששיבר כנפיה אינה העבירה אלא דמבטל בזה תיקון העשה ויתחייב המלקות למפרע בשעה שלקח בזה לא שייך ההתראה על שעת שיבור כנפיה דעתה אינו עושה העבירה וכשלקח היה התראת ספק שמא לא ישבר כנפיה אבל הכא דהעבירה אינו על שעת שבועה אלא על שעה שעובר על השבועה דקם בלאו דלא יחל וכיון דאנן דנין לחייבו בהטלתו לים ודינו כלאו שיש בו מעשה שעתה הוא יעשה עבירה דבהטלתו לים עובר על שבועתו שאינו אוכלו א"כ ההתראה הוא עתה כשמטילו לים ולא הוי התראת ספק וצע"ג עכ"ל הנה יסוד דברי מרן הובא בתוס' שבת (ד' א') ד"ה קודם בשם הריב"א עי"ש אך אולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דבתלמודין חולין (קמ"א א') אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח (יתירא דאף לדבר מצוה כגון לטהר את המצורע מ"מ מחוייב לשלח) הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא אמאי הא עשה ול"ת הוא (תשלח ולא תקח) ואין עשה (דולקח למיטהר) דוחה את ל"ת ועשה ומשני לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה ורק עשה הוא דאיכא וה"א ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל: ופריך הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו (כבר עבר ללאו משלקחה ולא שלחה) אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו הא כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאו (וא"כ אכתי לאו ועשה הוא ולא בעי קרא כלל לדבר מצוה ואנא ידענא דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה) ע"כ בגמ' ופירש"י וא"כ הרי מפורש שם דלמאן דתני ביטלו ולא ביטלו לדידיה בשעה שמשבר כנפיה עובר הוא על הלאו עם העשה וא"כ דמיא ממש כנשבע על הככר שיאכלנו ואח"כ זורקו לים דאז נעשית עיקר העבירה והתוס' ז"ל גם המה כתבו למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ועי'

דף ו ע"ב ת"ר מניין שאין הכתוב (דקרבן עולה ויורד) מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו כו' ואימא תרומה שהזהיר וענש ומשני לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ופריך אימא הני מילי קרבן קבוע אבל עולה ויורד מיתי מידי דהוי אשמיעת קול וביטוי שפתים ומשני אמר קרא בה בה למעוטי תרומה ופריך אימא בה למעוטי מקדש דלא סני ליה בקרבן עולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע כו'. וכתבו [תוס' ד"ה לא אשכחן] עין מיתה דמיחייב עליה קרבן וז"ל תימא ה"ג לא אשכחן עון כרת דמיחייב עליה קרבן עולה ויורד [ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי] עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי דמ"מ אחרי דאמרינן מידי דהוי אשמיעת קול ולגבי תרומה ליכא כלל סברת מצינו מיתה דחייב קרבן דמידי דהוי אשמיעת קולי ונשאר ממילא הסברא לאוקמי בתרומה ולא במקדש מכח הסברא דלא מצינו עון כרת דלסגי בעולה ויורד א"כ מאי פירכא אימא בה למעוטי מקדש הא לזה לא צריך קרא דמסברא מוקמינן בתרומה ולא במקדש ומוכח דבה למעט תרומה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דהתוס' ז"ל מדמי עון מיתה לעון כרת כמו שאמרו גם בשבת (כ"ה א') בתלמודין עי"ש וא"כ כמו שנאמר לא אשכחן עון כרת דליסגי בעולה ויורד כ"כ נאמר לא אשכחן עון מיתה דליסגי בעולה ויורד ומידי דהוי אשמיעת קול לא שייך כאן דהן אמת דגם עון דלית בה מיתה שייך בקרבן עולה ויורד אבל דיכופר עון מיתה בקרבן עולה ויורד לא אשכחן ובזה שוים המה כרת ומיתה ורק דעל מה דמשני תלמודין בתחלה דלא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן שפיר הקשו התוס' דה"נ לא אשכחן עון כרת דמיחייב עליה קרבן עולה ויורד ותירצו דההוא טעמא עדיף ליה טפי אבל כשתירץ ליה מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים דאף דהמה קלים ממיתה ומ"מ חייב עליהם קרבן עולה ויורד וא"כ גם תרומה כן ולכן בעינן בה למעוטי תרומה ע"ז שפיר שאלו בגמ' דאימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה בקרבן עילה ויורד דכמו שלא מצינו בכרת שיכופר בקרבן עולה ויורד כ"כ לא מצינו עון מיתה דיכופר בקרבן עולה ויורד וכיון שבא מיעוט למעוטי נוכל למעט זה כזה וגם בלא הראיה משבת יש מקום לומר כן לדעת התוס' ועי'

דף ח ע"ב על מה דתנן בריש מכילתין דעל יש בה ידיעה בתחלה (בהטומאה) ואין בה ידיעה בסוף שעיר הפנימי תולה ועל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר החיצון מכפר פריך בגמרא מכדי איתקושי איתקש להדדי וניכפר פנימי אדידיה (היינו יש בה ואין בה) ואדחיצון (היינו אין בה ויש בה) ונ"מ להיכא דלא עביד חצון. ומשני אמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ופריך וניכפר חצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי נפקא מינה לטומאה דאירעה בין זה לזה וכתבו [תוס' ד"ה לטומאה] שאירעה בין זה לזה וז"ל הכא לא קאמר ונ"מ להיכא דלא עביד פנימי כדקאמר לעיל משום דפנימי קרב קודם חיצון [ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה דא"א לעשות פנימי בלא הגרלה אח"כ ראיתי בספר מעין החכמה לבעל עצי אלמוגים שעמד בזה עכ"ל הנה ספר מעה"ח אין אתי אך אולי נאמר בזה דר' יהודה הוא האומר במתניתין דריש מכילתין דזה מכפר על יש בה ואין בה וזה על אין בה ויש בה ואיהו הא סבר ביומא (ל"ט ב') דדברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ לא מעכבי ואמרו שם בתלמודין בלישנא קמא דלר' יהודה מודים ר' ינאי ורבי יוחנן דלא מעכבי הגרלה כלל לא עליית גורל מתוך קלפי ולא הנחה וא"כ מקום למה שכתבו התוס' ז"ל וע'

דף כ ע"א איזהו איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ושם (ע"ב) אמרו כיום שמת בו אביו פשיטא (הרי נדור ובא עליו) ומשני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיהם איצטריכא ליה סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מיתפיס בנדר הוא קמ"ל. וכתבו [תוס' ד"ה דכי] לא נדר וז"ל פי' בקונטרס דלא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא אי נמי הוי דאורייתא הא אמרינן לקמן דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מיהו נראה לר"י דגרסינן ליה כו' דהא דנדרים חלים על דבר מצוה בביטול מצוה איירי כו' אבל אם נדר לקיים מצות כגון שאמר קונם