יד יצחק - ב עב

נאמר בדעת התוס' ז"ל דהתם מתבאר קושיית התוס' בדברי המפרשים ז"ל ומוכרח כן ע"כ דהתוס' הקשו דנאמר דהא דאמר ליה לר"ל אל תקנטיני בלשון יחיד אני שונה אותה היינו דשנה בה בתחלה לשון יחיד דברי ר"ש ואח"כ חזר ביה ר' יוחנן מזה ולא גרס עוד במתניתין דברי ר"ש ולכן דוקא בזה דהוי דבר דדחוק טפי לומר דחזר בו ממה שגרס במשנה דברי ר"ש שפיר כתבו שם התוספות דמסתמא לגבי חבריה הדר ביה. דרק אח"כ גרס כן כשראה והתבונן בדברי החולק עליו שדבריו נכונים אבל הכא שאינו נוגע לגירסא כלל נוכל לומר ג"כ דמהא הדר ביה ק ועי'

דף קלח ע"א ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם וכתב [רשב"ם ד"ה אם יצא] עליו שט"ח קודם שקיבלו המעות א"נ כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז הן שדות ששוות כך וכך דמים הילכך אפילו לאחר שגבו גובה בע"ח מהן [דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש] שויוה רבנן לקמן במי שמת ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמהני דגם במתנת בריא גובה ממנו בשט"ח וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר בדעת הרשב"ם ז"ל דלא בא למעט מתנת בריא דודאי גם במתנת בריא כן הוא. אך הר"ש ז"ל בא להודיעך שלא נאמר כיון דאלמוה רבנן למתנתו של שכ"מ שקונה בדיבור בעלמא משום שלא הטרף דעתו עליו כמכילתין (קמ"ז ב') יהיה גם להמקבל מתנה דין בע"ח כדי שלא תטרוף עתו עליו וכמ"ש הרשב"ם להדיא לקמן (קמ"ז ב') ד"ה מודה שמואל דמתנת שכ"מ עדיף ממתנת בריא ובכמה מקומות מסתפק תלמודין בבע"ח מאוחר אם קדם וגבה מה שגבה גבה או לא ולא איפשיטא בהדיא כמובא בב"ק (ל"ג ב') וכתובות (צ' א') וע"ז כתב הר"ש דמקבל מתנת שכ"מ כיורש שויוהו רבנן לזה ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבע"ח ועי'

דף קמא ע"ב ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה וכתבו [תוס' ד"ה נכסי להאי] דמעברת וז"ל בשכיב מרע איירי כו' ואע"ג דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי לא מהני מידי כיון דבבריא לא מהני אפילו ע"י קנין [אע"ג דאמר לקמן] (דף קמ"ח) שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין דאי איתא בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין מ"מ הכא ליתא בשכ"מ כיון דליתא בבריא בקנין דכולהו לאו בחדא מתתא מחתינהו עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קמ"ז ב') וצע"ג עכ"ל אולי כוונתו דשם אמר רבא אר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא אמר רבא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתא בבריא רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה רב אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתיה בבריא וכדרב הונא אמר רב כו' וא"כ הרי להדיא דבעינן גם התם דאיתיה בבריא ומה זה שאמרו התוס' הכא ואע"ג דאמר לקמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני כו' אע"ג דליתיה בבריא אך אולי נאמר דכמו דמצינו התם דכיון דאיתיה בבריא בשום צד כגון דיורש יורשה או משום דאיתא במעמד שלשתן מהני גם בנותן מתנה בכל גווני בשכ"מ. כן גם הכא מצינן למימר כיון דאיתיה בילוד איתיה נמי בעובר בשכיב מרע וע"ז אמרו אף ע"ג דאמר לקמן שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף ע"ג דליתיה בבריא אפילו בקנין דאי איתיה בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין. ר"ל ואעפ"כ קני משום דמשכחת לה דקני בשום מקום א"כ יועיל גם הכא כיון דאיתיה בילוד. ולפי זה נאמר דהא דאמר רבא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום כיון דליתיה בבריא ליתיה שכ"מ היינו דוקא משום דליתא בבריא בשום אופן בלשון גרוע הלזה. ואופן דיבורו וקנייתו לאו כלום הוא משא"כ הכא דקנייתו טובה היא בענינה ורק מניעתה הוא במקבל המתנה. שפיר נאמר דמהני כיון דאיתיה בבריא בילודים ודמיא לש"מ דאמר הלואתי לפלוני דאף דלא יוכל לקנות כמות שהוא בבריא מ"מ כיון דמצינו שום אופן בעולם שיוכל לקנות בבריא כגון במעמד שלשתן או דהיורש יורשה גם במתנת שכיב מרע קונה מה שאין כן יאכל פלוני פירות דקל זה שלא מהני לשון ואופן קניין זה בשום אדם ובשום מקום וע"ז כתבו התוס' דכולהו לאו בחדא מחתא מחתינהו ועי'

מסכת סנהדרין

דף נג ע"א [רש"י ד"ה איסור מצוה] כתב וז"ל יבמה שנפלה לפני יבם והיא אסורה עליו משום מצוה או משום קדושה חולצת ואינה יוצאה בולא כלום כו' דמרבינן מיבמתו יבמתו יש לך אחרת שעולה השערה לחלוץ ואינה עולה ליבוס [ואיזו זו חייבי לאוין] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל וכ"כ רש"י יבמות דף פ"ד וכתבתי לתמוה ע"ז. וכעת מצאתי שעמד בזה בשאגת אריה בסוף סימן ל"ג עכ"ל עי' בחדושינו למס' יבמות (כ' ב') מה שכתבנו שם בדעת רש"י ז"ל בעז"ה. ובמה שכתבנו שם יש פנים ליישב קצת גם מה שתמה השאגת אריה שם שדברי רש"י סותרים זא"ז דתיכף בדיבור שאחר זה ד"ה ולא מתייבמת כתב וז"ל וכי תימא תיתי עשה ותדחה ל"ת גזירה ביאה ראשונה שמקיים בה יבמה יבא אליה אטו ביאה שניה שאין בה מצות עשה וכן הוא באמת מסקנת תלמודין שם ולמה א"כ כתב בתחלה שהוא מדרשה דיבמתו. ולפי דברינו שמה. נאמר דרש"י ז"ל יתרץ בין לדעת אבא שאול ובין לדעת רבנן ועי'

דף סג ע"א דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם דבר אחר לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק כו' ר' יוחנן אומר אזהרה לבן סורר ומורה מניין ת"ל לא תאכלו על הדם וא"ר אבין בר חייא ואיתימא ר' אבין בר כהנא על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וכתבו תוס' ד"ה משום דהוי] וז"ל [תימא תיפוק ליה] דהוה ליה לאו שניהן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימא הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפרק בן סורר ומורה (ע"א ב' וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע"כ אזהרתו מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי הל"ל בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי מיתה עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא באמת בבן סורר ומורה לוקה היכא דלא יבוא לידי מיתה וילפינן לה מקרא אלא דהתוס' כאן בקושייתם הב' הקשו לילף מיניה בכל התורה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היה לוקה היכא דלא יבא לכלל מיתה יהיה איך שיהיה ומאיזה טעם שיהיה דלא ילפינן בעלמא מיניה מ"מ עכ"פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם היאך שייך לומר דלא לילקי אכל הני משום דניתן למיתה בבן סורר הא אהך לאו עצמו היה לוקה בן סורר ואיך יפטרו אחרים מהא דניתן לאזהרת בן סורר למיתה וצע"ג עכ"ל אך אולי נאמר בזה דהרמב"ם ז"ל כתב בהקדמתו לספר המצות שרש י"ד ד"ה ההקדמה דכל מקום שבא העונש בכתוב אז נלמוד האזהרה באיזה לימוד שיהיה ודוקא היכא דבעינן להוציא העונש ואזהרה אז בעינן לימוד מבורר ואין מזהירין מן הדין וכבר נזכר דבריו בחידושינו בח"א עי"ש וא"כ נאמר להתוס' ז"ל דאף שבבן סורר ומורה לקי אף דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין זה רק משום דהתם מפורש המלקות מויסרו