יד יצחק - ב עא

דהא תרתי קנה עיקר החוב וגם עצם הנייר וודאי יש אונאה בזה אם טעה בכדי שהדעת טועה ועי'

דף פד ע"ב [רשב"ם ד"ה (יין וחומץ) מין אחד הוא] כתב וז"ל ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה דקרינא ביה והרמותם ממנו וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ [והודה לו באחד] מהן חייב שבועה על השני דאיכא הודאה מקצת הטענה וממין הטענה וכתב מרן וז"ל עיין שבועות (מ' א') וצ"ע עכ"ל ואולי הוא דשם אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב א"ל ר' יצחק יישר וכן אמר ר' יוחנן וא"כ הלא גם אם שני מינין המה כיון דטענו שניהם חייב ולמה זה כתב הרשב"ם שהוא מין אחד (לענין אם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב) הלא גם אם שני מינין מחוייב ג"כ ויותר הוה ליה להר"ש ז"ל לפרש דאם טענו אחד והודה בחבירו חייב כיון דמין אחד הוא ולכאורה תמוה הדבר. אך אולי נאמר בדעת הרשב"ם ז"ל דבתלמודין בבא מציעא (ק' א') אמרו דאם טענו שדה גדולה והודה לו בקטנה וכן אם טענו עבד גדול והודה לו בקטן מקרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכן אמרו שם בכסות דאם טענו כסות גדול והודה לו בקטן גם זה אינו ממין הטענה ולכן פשוט להרשב"ם ז"ל דאם טענו יין והודה לו בחומץ אף אם מין אחד הוא מ"מ לא טוב הוא מכסות גדול והודה לו בקטן דודאי פטור וע"כ לא פירש דהנ"מ לשבועה באם תבעו מין אחד אלא מפרש הנ"מ באם תבעו שני המינים וזהו לדעת ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן דאם טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור אבל הכא ביין וחומץ מחוייב לדידיה דהא גם בתבעו חטין ושעורין פשוט לכאורה דהוי ממין הטענה רק פטור משום דבעינן שיודה מקצת מכל מין ומין והא ממין השעורים לא הודה כלל ולפי זה בחומץ ויין כיון שמין. אחד הם מחוייב גם לר' חייא בר אבא אר"י. וע"כ הרשב"ם ז"ל דנחית לאשמעינן נ"מ בהא דהוי ממין אחד לענין שבועה מפרש לפי דעת רחב"א אר"י דלדברי ר"נ אין כאן נפקותא. [ואפשר לומר דהרשב"ם סובר כדעת ר' חננאל המובא בתוספות שם דפסק בכתובות כר' יוחנן והוכחות התוס' שם בשבועות דהוכיחו שלא כדעת ר"ח אינם מוכרחים לדעת הרשב"ם דמה שכתבו וז"ל וכן הלכה כשמואל דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל חדא דלר' יוחנן נמי חייב לחד אמורא ועוד דקיי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב פפא שהוא בתרא סבירא ליה כשמואל וכו' עכ"ל נאמר להרשב"ם ז"ל דאדרבה סמיך רק עלה דאמרינן דהלכה כר"י לגבי שמואל ואף דחד אמורא סבר לר"י דחייב כמו לשמואל עכ"ז הלא מצינו בברכות (ל"ג ב') שהביאו שם תחלה משמיה דר' יוחנן שאמר מודים חכמים לר' אליעזר ור' חייא בר אבא אמר דר"י אמר נראין וא"ר זירא נקוט דר' חייא ב"א בידך דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרא שפיר כרחבא דפומבדיתא. ואף דסתמא איתמר תחלה משמיה דר"י דאמר מודים מ"מ תפסינן, עיקר כדעת רחב"א שאמר משמיה דר' יוחנן וכן אמרו שם להלן (ל"ח ב') דפליגי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת אליבא דר' יוחנן בשלקות דרחב"א אמר משמיה שלקות מברכין עליהן בפה"א ור' בנימין ב"י אמר משמיה דמברך עליהן שנ"ב ותהי בה ר' זירא וכי מה עניין להזכיר דברי ר' בנימין בר יפת אצל רחב"א במחלוקת ביהמ"ד הלא אינו כדאי לחלוק עליו כו' הרי דעיקר הוא כדברי רחב"א. והנראה קצת ג"כ מדברי התוס' דשבועות שם שלא באו הכריח מחמת זה דהלכה כשמואל ורק להסיר שלא יוכרח לן להיפך מהא דקיי"ל כר"י לגבי שמואל ומה שהוכיחו עוד מהא דקיי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני הן אמת דכן אמרו להדיא בתלמודין בכתובות (י"ג א') וב"מ (ק"י א') מ"מ נאמר להר"ח ז"ל דאין זה רק אם ר"נ אמר כן משמיה דנפשיה אבל לא אם אמר כן משמיה דאחריני וכעין זה כתבו התוס' במסכת עבודת כוכבים (ע"א א') דהא דאמר רבא הלכה כר"ל לגבי דר' יוחנן רק בתלת היינו דווקא במה שאמר משמיה דנפשיה אבל לא מה שאמר משמיה דאחריני וכמו כן נאמר הכא לר"ח ז"ל דהלכה כר"נ רק היכא דאמר כן משמיה דנפשיה והא שהוכיחו מרב פפא דהוא בתרא וסבר כשמואל נאמר להר"ח ז"ל דסובר כדעת קצת מהאחרונים ז"ל דסברי דהא דהלכה כבתראי היינו דוקא היכא שלא נחלקו על דורות הראשונים משא"כ היכא דנחלקו על דורות הראשונים אין הלכה כוותייהו ולכן מכל אלו ההוכחות אין הכרח לסתור דעת הר"ח ויש מקום לדעת הר"ש אם סבר כהר"ח וכל זה אינו רק לרווחא דמילתא אבל גם אם אין כן דעת הר"ש רק כר"נ מ"מ תפיס שפיר נ"מ זו כיון שלא שייך כלל לאשמועינן באופן אחר לר"נ. ועי']

דף קלא ע"ב [רשב"ם ד"ה ואשה אצל בני הבעל כו'] וז"ל אבל יש לו בנים מאשה אחרת אינן חייבין בכבודה כ"כ [אלא מיתורא דקרא] את אביך לרבות אשת האב כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' כתובות (ק"ג א') וצ"ע עכ"ל עי' שם בחדושנו מה שכתבנו בדעת הרשב"ם ז"ל בעז"ה

דף קלה ע"א אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי [חוש לה] (להא דאמר רבי יצחק בר יוסף משמיה דר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב מרן וז"ל עי' נ"י פי"ב דיבמות (ד' ל"ח ע"ב) וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו למה שכתב שם הנ"י על מה דתנן שם ומעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר וכתב הנ"י וז"ל בינו לבינה מוקי לה בגמרא ועדים רואים אותם מבחוץ משום דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיוצא בזה שלהי פרק יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי את אשתי אסיקנא זיל חוש לה ואינו נאמן אע"פ שבידו השתא לגרש וכו' עכ"ל ולכאורה הכא ביש נוחלין הוי הטעם משום שאינם מאמינין לו שגירשה ואיך הביא ראיה לדבריו שאמר דאפי' נאמן לו אין זה כלום משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואולי נאמר בדעת הנ"י דסובר כדעת רש"י ז"ל המובא בהאחרונים דגם בגיטין בעינן שלשה כמו שמוכח מדבריו ריש סנהדרין ד"ה מיאונין שכתב וז"ל יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כ"ז שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכו' עכ"ל. משמע להדיא דבעינן בגט שלשה וכן יפורש הכא דלכן אמרו חוש לה משום דשלשה בעינן ואין כאן השלשה שיעידו בזה וכמו דהכא חוששין ולא אמרינן דאינו כלום כדמשמע לשון חוש לה לחומרא. כן גם בחליצה בינו לבינה הוה מ"מ שם חליצה פסולה וכמו שפסקו בא"ע סימן קס"ט ס"ב עי"ש. וגם דברי הנ"י דאמר אין זה כלום כו' ר"ל אין זה כלום להיות חליצה כשרה. ולכן גם זה לא תיקשי כ"כ להנ"י דאיך הביא ראיה מחוש לה דהוא מצד ספק לדבריו שאין זה כלום משום דגם בדבריו כוון דאין זה כלום להיות חליצה כשרה כמו שאמרו שם הכשירה ר"ע וודאי דלא נעלם מהנ"י פירוש דחוש לה שהביא הוא עצמו בדבריו ועי'

דף קלז ע"א אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה ופריך ומי אמר אביי הכי והא איתמר מתנת שכ"מ מאימתי קנה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה ומשני הדר ביה אביי ההיא ופריך [ממאי דמההיא הדר ביה] דילמא מהא הדר ביה כו' וכתב מרן וז"ל עי' תוספות חולין (דף ע"ז א') ד"ה בלשון וצ"ע עכ"ל והוא דשם הובא בתלמודין הנהו גידין רכין דאתו לקמי דרבא אמר רבא למאן ניחוש לה חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח כו' א"ל רב פפא לרבא רשב"ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת למאי ניחוש לה אישתיק ופריך ואמאי אישתיק והאמר רבא הלכתא כותיה דר"ל בהני תלת ותו לא ומשני שאני הכא דהדר ליה ר' יוחנן לגביה דר"ש בן לקיש דאמר ליה אל תקנטיני בלשון יחיד אני שונה אותה וכתבו התוס' שם ד"ה בלשון וז'כו' וז"ל וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודילמא מההיא דלקמן הדר ביה (ואכתי תקשי למה שתיק רבא) ותירצו וז"ל וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה עכ"ל וא"כ למה הקשו הכא בתלמודין וממאי דמההיא הדר ביה אביי דילמא מהא הדר ביה. הלא מסתמא הדר ביה לגבי חבריה כדבריהם שמה. אך אולי