יד יצחק - ב ע

פירוש הר"ש דא"כ איך יפרנס ר"י מתניתין דשם דמשמע דרק אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל איסורא אין בו וכמו שהוכיח הר"ש גם מקידושין דמלבד דאין הכרח כ"כ לזה דאולי באמת יפרש ר' יוחנן דתרי משמעות יש בו והר"ש בא רק להוכיח דאין מוכרח לפרש דאיסור יש בו יותר יש לנו לומר להר"ש ז"ל דבאמת פשט דאין רוח חכמים לא הוי משום איסורא אליבא דד"ה וכמו שנראה מפשטיות הר"ש ז"ל. אלא דר יוחנן יפרש מתניתין במתנה מרובה דגם לדידיה אין בו משום מחוסרי אמנה ובזה הוי רק אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל במתנה מועטת יש בו גם משום מחוסרי אמנה. ועי'

דף סה ע"א אמר אביי האי מאן דמסיק זוזא דריביתא בחבריה וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא ויהב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה אידך אוזלי הוא דקא מוזיל גביה רבא אמר [חמשה מפקינן מיניה] דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ס"א ב') תוס' ד"ה רבא אמר וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתבו התוס' דרבא דמשני והביא ראיה קראי לדברי ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדינין בודאי סבר כוותיה דרבי יוחנן ומה יענו בדברי רבא אלו הנה מזה אין כאן קושיא כ"כ די"ל כמו שכתבו האחרונים ז"ל דרבא אליבא דאביי קאזיל דסבר שיוצאה בדיינין ומפקינן מיניה רק ארבעה זוזי וע"ז אמר רבא דלדידך הוה לן להוציא חמשה. אבל טפי יקשה לן מדברי רבא בעצמו דאמר רבא לקמן האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקין מיניה דהתם רבא אליבא דידיה קאמר ובזה לא תירצו האחרונים כלל רק העלו בצ"ע אך עי' מה שכתבנו ליישב זאת בחידושינו בח"א ד' ט"ז בעז"ה

דף עא ע"א בברייתא [אין הגר נקנה בעבד עברי] ואין אשה וגר קונין עבד עברי וכתב מרן וז"ל עיין ב"ב (דף י"ג) ברשב"ם ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה כופין וצ"ע עכ"ל והוא דהרשב"ם כתב שם וז"ל שאני הכא דאגיד איכא גיד ליכא העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין עבד עברי נמכר אלא לשש (שהוא חצי עבד וחצי בן חורין) עכ"ל ולכאורה הוא נגד תלמודין דהכא שאמרו שאין גר נקנה בעבד עברי והלא גם ח"ע וחב"ח ודאי דכגר נחשב דמלבד שאין לנו מקום לחלוק בינו לגר מוכרח כן מטעמא דתלמודין שהוא משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא וטעם זה הוי גם במשוחרר. ולמה א"כ כתב הר"ש ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש הלא גם לשש לא נמכר כלל והתוס' שם ד"ה כופין הקשו בתוך הדבור וז"ל וא"ת אמאי כופין את רבו להוציאו לחירות ימכור עצמו לעבד עברי כו' עד ואור"י דאין זה הקנה דאסור למכור עצמו לעבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקדושין אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' עכ"ל גם לדידהו יש להקשות כן דהלא גם אם נמכר אין מכירתו מכירה כלל כברייתא זו אך אולי נאמר דהר"ש ז"ל בא ליישב דליכא דינא דגוד או איגוד אף לדעת המכילתא המובא בהגהות מיי' ריש הלכות עבדים ובכ"מ שם בשם ספר המצות גדול דבין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בעבד עברי עי"ש וע"ז תירץ הר"ש דאף אם נמכר ונקנה היינו רק לשש שנים וכן נאמר גם להתוס' ז"ל דהקשו לדעת המכילתא זו למה אחרו ב"ש וחזרו ב"ה להורות כדבריהם דכופין את רבו הלא אית תקנתא שימכור עצמו בע"ע וע"ז תירצו דיש איסור בדבר לכל אף לישראל גמור ועי'

מסכת בבא בתרא

דף כ ע"א [תוס' ד"ה ועובד כוכבים] שישב בחלון (ממעט שלא יבוא הטומאה לבית) וז"ל דעובד כוכבים לא מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפ"ט דנזיר (ס"א ב') דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל [יצא עובד כוכבים שאין לו קהל]. וכתב מרן וז"ל בגמרא שם דחי דלמא מכרת אימעט אבל לא מטומאה והיינו דילפינן מקרא איש אשר יטמא ולא יתחטא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה ע"ש וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהכי איתא שם בתלמודין דבתחלה הביאו קרא דואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ודחו ממאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי מיטמו אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועובד כוכבים אין לו טהרה לכ"ע) ופריך ואימא טהרה הוא דלא הויא ליה טומאה הויא ליה ומשני אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא והא שהוסיף מרן כל שיש לו טהרה יש לו טומאה אין מפורש כן בגמרא שם ורק הובא שם בתוס' בשם לשון הר"ף אמר קרא אשר יטמא ולא יתחטא ואיתקש טומאה לטהרה ואולי נאמר דרבותינו התוס' הכא לא מפרשי כהר"ף ורק מפרשי הא דמסיק שם אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דרשא זו יסוב על קרא דמתוך הקהל יצא זה שאין לו קהל אך דמתחלה דחו דילמא רק מכרת איתמעטו ולא מדין טומאה וטהרה וע"ז אמרו אח"כ אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ור"ל דסוף הקרא דמתוך הקהל קאי גם על זה והיינו דבין טומאה וטהרה ובין כרת אינו נוהג רק במתוך הקהל מי שיש לו קהל. והיקש זה דהר"ף לא מוכרח כ"כ להתוס' ז"ל דכיון ששאלו תחלה ואימא טהרה לא הויא ליה טומאה הויא ליה א"כ מה יוסיף לן קרא זה ומי יכריח לן דזה מיקרי הקישא. ועי'

דף עו ע"ב [רשב"ם ד"ה ואמר לי] אין לצור ולצור (דבמכירת שטרות צריך למכתב קני לך איהו וכל שעבודיה ושאל רב אשי לרב כהנא למה צריך כתיבה זו האם לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך וכיון שאינו רק על חוב שבתוכו די לנו במסירה לחודה ואמר לי אין לצור ולצור) כתב וז"ל ואי משים אונאה יתר משתות ליהוי ביטול מקח [ומחזיר לו דמיו] וזה יחזיר לו שטר חובו עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (ע"ח א') ברשב"ם ד"ה בכדי וצ"ע עכ"ל והוא דשם על מה ששאלו בתלמודין לרבנן (דסברי דמוכר את הצמד לא מכר הבקר ולית להו הדמים מודיעים) אי אין הדמים ראיה להוי ביטול מקח ומשני מאי אין דמים ראיה נמי דקתני דהוי ביטול מקח ואב"א כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מהנה יהיב ליה וכתב הר"ש וז"ל בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או במאתים ומסתברא כתירוץ אחרון (היינו כאב"א) וקמא שנויא דחיקא הוא עכ"ל וא"כ למה כתב הכא דליהוי ביטול מקח ומחזיר לו דמיו וזה יחזיר לו שטר חובו הלא גם הכא הוי בכדי שאין הדעת טועה אך אולי נאמר בדעת הר"ש ז"ל דמחלק בזה דודאי בצמד ובקר דהמוכר לא הזכיר בדבריו רק צמד לחודיה שפיר אמרינן דרק צמד מכר לו והשאר דמים שנתן לו הוי מתנה. משא"כ הכא אין לומר כלל שקנה לצור ע"פ צלוחיתו לבד הלא ידוע כל יסוד קניית שטרות דאין כוונתו לניירא בעלמא וגם המוכר לא הזכיר ליה כלל שם נייר רק שם שטר ואיך נאמר דבר שכנגד הידוע. ורק דרב כהנא השיב לו דגם עצם הנייר רוצה לקנות וע"כ בעינן שיכתוב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה ולא די מסירה לבדה דזה לא די לנו רק אם נאמר דכל קנייתו הוי החוב לבדו וכמו שא"ל וכי לצור כו' ולכן אם באמת נתאנה הלוקח בביטול מקח בודאי חוזר האונאה דבזה איך שייך בכדי שאין הדעת טועה דהן אמת אם קנה רק הנייר לבדו הוי בכדי שאין הדעת טועה אבל הכא אינו כן