יד יצחק - ב סט

עכ"ל. וכיון דר"י מספקא ליה אי בעינן או לחלק אי לא א"כ איך מחייב ר"י הכא אטמון משום דקמה לרבות כל בעלי קומה ופשיטא להו בכאן דאו מבעי ליה לחלק אך אולי נאמר בדעת התוס' דהתם דמפרשי הא דאמרו הכא בתלמודין בפשיטות דבעינן או לחלק לר"י אין זה כי אם למאי דסבירא לן להלכה דאין חוששין וא"כ ממילא אית לן דמבעי או לחלק אבל להוכיח דר"י ס"ל דבעינן דוקא לחלק לא מוכרח לן מהכא. דהלא התוס' ז"ל הכא ד"ה לרבות כל בעלי קומה הביאו פירוש הירושלמי דמרבינן מקמה רק אילנות לחודייהו ולא כל בעלי חיים כפרש"י וא"כ עדיין יש לומר דלר' יהודה ס"ל דהאי או מיבעי ליה לרבות אף בע"ח דאי מקמה לא ידעינן רק דבר המחובר ומיתורא דאו נרבה גם בע"ח ולרבנן הוי הכל בכלל. או דפליגי ע"ז ועי'

דף עח ע"ב ת"ר וכו' והשותפים שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבים כו' עד אלא אמר רב נחמן כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו וכתב רש"י ד"ה שותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא כולה בחיובא [ואף ע"ג דאמרן לעיל] חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר ה"מ היכי שגנב בהמת השותפין וטבחו ואח"כ הודה לאחד מהם על חלקו דבשעה טביחה הואי כולו בחיובא וכו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' רש"י לקמן (ק"ו ב') ד"ה בשותף שטבח וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתב רש"י וז"ל שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (ע"ח ב') שפטור מארבעה וחמשה דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כו' עכ"ל וסותר א"ע בשני המקומות דהכא תפס רש"י לפשיטות דחמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר. והתם כתב דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אך אולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהכא הא ר"נ מחלק כן. ור"נ בעצמו מסיק לעיל (ע"ב א') דחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ולדידיה שפיר כתב רש"י ואף ע"ג דאמרן לעיל חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר משא"כ לקמן (ק"ו ב') דאמר שם רחב"א א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואיתיביה התם מהא דתנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה ודחי לא הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה ופריך ולישני ליה דאכלו טריפה כר"מ כו' ודחי ולטעמיך לישני בשותף שטבח שלא מדעת חבירו וע"ז כתב רש"י דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כמובא לעיל (והוסיף עוד לומר וז"ל והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דפטור כו' עכ"ל). וא"כ רחב"א היה יכול לתרץ דשותף שטבח שלא מדעת חבירו פטור דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר דמי יכריח לנו דרחב"א סובר דוקא כר"נ דחמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר ועכ"ז סיים רש"י דוהכא לא קרינן וטבחו כולו בחיובא והוי כמו עוד טעם אחר לדעתינו. ועי'

דף פז ע"א במתניתין החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. ובתלמודין (פ"ח א') אמרו מ"ט דר' יהודה אמר קרא כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה. ורבנן אחיו הוא במצות וכתב מרן וז"ל עי' רש"י סוטה ומ"א א') ד"ה אחינו אתה וצע"ק עכ"ל והוא דעל מה שאמרו שם במתניתין באגריפס המלך כשהגיע לקרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה כתב רש"י אחינו אתה שאמו מישראל עכ"ל ולא הזכיר דרשת חכמים שהוא אחינו במצות אך אולי נאמר דשם אין די לנו במה שהוא אחינו במצות דהלא גם גר אחינו במצות הוא ואעפ"כ אין ממנין אותו לשום מינוי שררה כתלמודין דיבמות (מ"ה ב') רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה מסים אל יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובעינן דוקא דאמו מישראל ע"כ מפרש רש"י התם דאחינו אתה היינו שאמו מישראל דכיון דזלגו עיניו דמעות מקרא דלא תוכל לתת עליך גו' והשיבו לו אחינו אתה בודאי היה תשובתם שראוי למינוי הוא ומה שיש לדקדק לפרש"י מתלמודין דיבמות הנ"ל כבר השיגו התוס' ביבמות שם ד"ה כיון. ועי'

מסכת בבא מציעא

דף לד ע"א [תוס' ד"ה אלא מהא] כו' וז"ל תימא כין דקשיא רישא לסיפא נימא נעשה היינו נעשה כאומר איני משלם) כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ה' ב') ותקשה לר' יוחנן דאמר אע"ג דלא שילם כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ותירצו [וי"ל דשילם נקט] לאביי דפ' הגוזל קמא לאורויי דאם נשבע ושילם דאין הכפל שלו כו'. וכתב מרן וז"ל עי' נדרים (ס' ב') וצ"ע עכ"ל והוא דשם איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מהו ורצו לפשוט ממתניתין דשם ודחי אלא מהא ליכא למשמע מיניה וקשה דנימא ג"כ נעשה ותירוצם דהכא לא שייך שם. ועי' מש"כ שם בזה בעז"ה

דף מח ע"א [תוס' ד"ה והא בעי] לממשך תספורת כתבו וז"ל מכאן אור"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו [וי"ל דפועל דוקא] דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קצת קשה הא להדיא מחלקין: הכי לקמן (ע"ז ב') עכ"ל והוא דאיתא שם אמר רב הלכה כרבי דוסא דאמר יד החוזר על התחתונה ופריך ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכי תימא שאני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות כו' עד דמסיק דרב סבר כוותיה בחדא היינו בקבלן ופליג עליה בשכיר. ואולי נאמר דרבותינו התוס' לא באו ללמדנו עצם החילוק שבין פועל לקבלן רק באו להסביר טעם הדבר מדוע ישתנה פועל מקבלן דהוא משום דכתיב כי עבדי הם ולא עבדים עבדים ואין זה אלא בפועל. וכמו שכתב גם רש"י ז"ל לקמן שם ד"ה שאני ליה. לטעם זה עי"ש

דף מט ע"א רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור"י אמר ש בהם משום מחוסרי אמנה וכתב מרן וז"ל עיין בר"ש פרק י' משנה ט' דשביעית וצ"ע עכ"ל והוא דעל מה דתנן במתניתין שם וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו כתב הר"ש וז"ל הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו לאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ובפרק קמא דקידוש] גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה ללא והתם ליכא איסור אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ"ל ולמה תפס בפשיטות בדבריו דלא כר' יוחנן דהכא דהלא ר"י אמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ורב ור' יוחנן הלכה כר"י ואיך כתב סתם דאמרינן בפ' הזהב דברים אין בהם משוה מחוסרי אמנה אך אולי נאמר דכונת הר"ש ז"ל להוכיח פירושו דאין הכוונה במה שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו דאיכא איסור בזה דאם נאמר כן תקשה לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אלא ודאי דאין כן פירושו וכמו שהביא עוד ראיה מפ"ק דקידושין ואין להקשות על