יד יצחק - ב ז

כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך. אולי נאמר בדעתו דלר"מ דסובר בסוף מע"ש ובתוספתא דביכורים פ"א דכהנים לא נטלו חלק בארץ הא דמחוייבין בברכת המזון ע"כ הוא משום דלדידיה לא תלוי בחלוקת הארץ ובעיית רבינא דנשים חייבות או לא הוי אליבא דר' יוסי דפליג שם במע"ש ובתוספתא ואומר דכהנים נטלו חלק וכמו שזכר הרמב"ן בחי' לב"ב ע"ש ולפי זה פשוט קצת לומר בדעת תלמודן דהא דפריך תחלה על מתניתין פשיטא דנשים חייבות היינו משום דסתם מתניתין ר"מ היא ולדידיה הא ודאי הוו דאורייתא דלא תלוי בחלוקת הארץ ואם דאתי לאשמעינן דלא מעכבא בחיובייהו מה שלא נטלו חלק בארץ משום דלא תלוי חיובא בחלוקה הארץ הו"ל לאשמעינן בכהנים ולכן פריך שפיר פשיטא ובעייתו דרבינא הוי אליבא דר' יוסי ועי'

דף כג ע"ב ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינא עראי וכתב [רש"י ד"ה ולא יישן בהן שמא יפיח] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' סוכה (דף כ"ו) וצ"ע עכ"ל והוא דאיתא שם תנא חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותנא אידך בין קבע ובין עראי ואנא אידך לא קבע ולא עראי ומשני לא קשיא הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפרס סודרא עליה ופרש"י דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו דמנחי ברישיה עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח כו' עכ"ל וא"כ איך פירש הכא על מה דתנא דלא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי דהטעם שמא יפיח ולכאורה תמוה הדבר והנה מרן ז"ל לא הזכיר מדברי רש"י דשם ולכאורה הוא משום דגם בלעדי דסתר רש"י דברי עצמו מוכח מדברי תלמודין דשם נגד פירושו אך באמת אי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כפרש"י שם דז"ל בפרק ד' מהלכות תפילין הט"ו תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בתוך דבריו וז"ל ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דלמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח וכו' עכ"ל וא"כ גם לרש"י ז"ל דמכלתין לא תקשי מעצם הסוגיא דהתם דאפשר לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל ואם נבוא להקשות רק מדברי רש"י ז"ל דסותר א"ע בשני המקומות יקשה טפי מדבריו בסוכה (דף מ"א ב') שהובא שם כל הברייתא עצמה המובא הכא בתלמודין וע"ז הברייתא גופא מפרש רש"י וז"ל לא ישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקט ליה בידיה עכ"ל. אך אולי גם דעת מרן ז"ל להקשות עיקר קושייתו מדברי רש"י ז"ל דסתר עצמו בפירושו ורק דסמיך על עצם הסוגיא דשם

ואולי נאמר ליישב גם דברי רש"י דלא יסתור עצמו בשני המקומות האלו והוא דהנה הכא אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני ולא ישתין בתפילין דב"ש היא דאי ב"ה השתא בה"כ קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא וא"כ טעמא דלא ישתין לא הוי החשש כרישא דברייתא דלא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל דהתם הטעם משום שמא יפלו מידו אבל הכא טעמא אחרינא הוא משום דגם בהכ"ס עראי דינו כבהכ"ס קבוע ולפי זה דחוק לרש"י ז"ל לפרש דהטעם דלא ישן דקתני בסיפא הוא משים שמא יפלו מידו דא"כ הו"ל להסמיך ולא יישן זה לרישא דברייתא דלא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל דגם התם הוי החשש משום שמא יפלו ואיך אפסקיה בבבא אחרינא דלא דמיא ליה כלל ודומה למאי דאמרינן בתלמודין (כ"ה ב') א"כ לתנייה גבי זובו ע"ש ולכן מפרש רש"י ז"ל הכא דטעמא דלא יישן דסיפא שהוא משום שמא יפיח ודומה ממש ללא ישתין דטעמא משום בהכ"ס לרבא ורב ששת דהכא ומפרש טעם זה לדעתם דהא סמכו דבריהם לברייתא זו ותיכף אמרו דבריהם משא"כ התם דלא נזכר כלל דברי רבא ורב ששת. לכן מפרש רש"י ז"ל לפי ההלכה דקיי"ל כבית הלל דנכנס אדם אף לבה"כ קבוע ותפילין בידו והא דלא ישתין בהן מים כשהן בידו הוי הטעם משום נצוצות כדמסיק בתלמודין ולא מטעמא דהפחה ובה"כ והוי דומה לנפילה על גבי קרקע בטעמיה ולפי זה מפרש שפיר גם ולא ישן דנקט בסיפא דהאי ברייתא דהטעם משום שמא יפלו ועי'

דף כה ע"א לא יקרא אדם קריאת שמע כו' ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן לתוכן עורות וכתב [רש"י בזמן שיש בהן] עורות אצואת כלבים וחזירים קאי [שדרכן לתתן] בעיבוד העורות כו' עכ"ל וכתב מרן עי' ברש"י כתובות (דף ע"ז א') ד"ה מקמץ וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י וז"ל מקמץ צואת כלבים ולא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בה בגדים לפני כיבוסן יום או יומים עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת רש"י דהנה שם בכתובות אמרו במתניתין ואלו כופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי. ובגמ' מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים מיתיבי מקמץ זה בורסי א"ל וליטעמך תקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי ודחי בשלמא מתניתין ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא ומשני תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים. ואם נאמר דהמקבץ צואת כלבים הוא לתת לתוך העורות א"כ מאי קשיא לרב יהודה הלא גם זה לצורך בורסי הוא [ועי' בתוס' שם ד"ה אלא] לכן מפרש רש"י ז"ל דלרב יהודה צואת כלבים לכיבוס בגדים הוא: ודעת רב יהודה דבבורסי דתנן במתניתין כל העבודות שנוגע לעורות כולם בכלל בורסי המה. וכל זה נודע לבעלי התלמוד ששמעו בהדיא כוונתו ורצונו ולכן הקשו עליו (אחר כתבי זאת מצאתי כדברינו בתוס' מרן למשניות ע"ש). ובהגהות הגאון מהרי"פ שם בכתובות התעורר גם הוא על דברי רש"י אלו דברכות שמנגדים המה לפירושו דשם. והוסיף להביא גם דברי רש"י חגיגה (ד' א') שכתב שם על הא דתניא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראיה ופרש"י המקמץ מפרש במס' כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהם עורות שקורין קורדוו"ן שמעבדין אותן בצואת כלבים עכ"ל וסתר א"ע מיניה וביה ואולי ניישב קצת גם את זאת שלא יסתרו דברי רש"י ז"ל פעם בכה ופעם בכה ונאמר דשיעור דבריו שם כן המה. דבתחלת דיבורו אמר המקמץ מפרש במס' כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ורצונו כדמפרש שם דהוי לבגדים וכרב יהודה דהתם דמפרש כן וכדעת היש אומרים שם שהוא ר' נתן כמפורש בתלמודין הוריות (י"ג ב'). אבל רש"י ז"ל בעצמו אומר ואומר אני רצונו דבדברי האחרים דחגיגה דמפרש שם דבריהם והוא ר"מ בהוריות שם מפרש רש"י ז"ל שהוא לתקן בהם עורות ולמען שלא יסתור רש"י ז"ל א"ע בשלשה מקומות אלו מיושב קצת בדברינו ועי'

דף לה ע"א בפלוגתת ר' חייא ור"ש ברבי [חד תני כרם רבעי] וחד תני נטע רבעי כתב מרן וז"ל עי' סוטה (מ"ג ב') רש"י ד"ה קלא וצע"ג עכ"ל אם רצון מרן ז"ל להקשות דהכא פליגי דמאן דאמר כרם אינו מתחייב רק בגפן ומאן דתני נטע הוו כל האילנות בכלל ופליגי רק ברבעי. והתם על מה שאמרו כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה דמתחזיא כבת שתא והני מילי שתים נגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כולי כרם קלא אית ליה כתב רש"י וז"ל להכי נקט שתים כנגד שתים כו' דסבר כמאן דאמר במס' ברכות כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהג בנטיעה אחת אלא בכרם שלם