יד יצחק - ב ו

דמה שאמרו ולא רבי נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו על ר' נהוראי המוזכר בש"ס קאי ולא על ר"מ שדברו בו בתחלה וכן מוכרח לכאורה דאל"כ איך יאמרו בתחלה לא ר"מ שמו אלא ר' נהוראי שמו ובתוך כדי דיבור יאמרו דלא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו דאין כן סוגיית הש"ס אלא אף גם אם נדחוק כן לפחות נאמר דאף אם ר"מ המוזכר בש"ס שם עצם שלו הוי ר' נחמיה מ"מ ר' נחמיה המוזכר בש"ס לא זהו ר"מ דש"ס ורק הוא תנא המוזכר תמיד בשם זה וכדמצינו להדיא בסנהדרין י"ד א' דר' יהודה בן בבא סמך לר' מאיר וגם לר' נחמיה ע"ש ועוד שם בסנהדרין (פ"ו א') סתם מתני' ר"מ סתם תוספתא ר' נחמיה ולכאורה בטח נוכל לומר כן

דף טז ע"א גמ' והתניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב מברכין לאחר המזון אלא כיצד ראשונה כתיקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ וכתבו [תוס' ד"ה וחותם] וז"ל אע"ג דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים [במלאכת בעה"ב]. וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (מ"ו א') תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה וצ"ע עכ"ל והוא דלדברי תוס' אלו מניין מוכח דלאו דאורייתא הוא כיון דיש כח ביד חכמים לעקור ואולי נאמר בדעת התוס' דלדידהו הוי ראיית תלמודן מהא דעוקרין לגמרי ברכת הטוב והמטיב ולא מזכירין כלל אף לא בכולל כברכת בונה ירושלים דכוללין אותה לפחות. ואם איתא דהויא מדאורייתא למה נשתנה כל כך. דבשלמא אם היא דרבנן ניחא לן דלכן לא כללוהו עם ברכת הארץ משום דאורייתא ודרבנן לא כללינן ביחד אבל אם היא ג"כ דאורייתא למה לא כללוהו בתיבות מועטין לפחות האם יגרע ברכת הטוב והמטיב דאורייתא מתפלת י"ח דעיקרה דרבנן לכמה פוסקים. ומ"מ כללו כולם בהביננו גם לפועלים ולא עקרו אף חד מנהון וכדתניא הכא בברייתא וע"כ שפיר דקדק רב יוסף שם דהויא דרבנן ודאורייתא ורבנן לא כללינן. ועי' בב"א בשם הכ"מ. ודברינו מוכרחים לכאורה ועי'

דף כ ע"ב על מה דתנן במתניתין דנשים חייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון פריך בגמ' [ובמזוזה פשיטא] ומשני מהו דתימא הואיל ואיתקש לת"ת קמ"ל וכתב מרן וז"ל עי' יומא (י"א ב') וא"כ לא הוי פשיטא דלא נימא למעט מן ביתך ולא ביתה וצע"ק עכ"ל והוא דביומא שם איתא ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפים חייבות במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל. וא"כ איצטריך דלא נימא למעט מן ביתך ולא ביתה כלישנא דמרן. ואולי נאמר בדעת תלמודין. דבמס' שבת (ל"ב ב') איתא פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי חד אמר בעון מזוזה בנים קטנים מתים וחד אמר בעין ביטול תורה למ"ד בעון מזוזה מקרא (דלמען ירבו ימיכם דמשמעו דאם לא תקיימו לא ירבו) נדרש לפניו (היינו אמזוזה דכתיב סמוך ליה) ולא לפני פניו אולמדתם. ולמ"ד בעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו (גם אולמדתם). וכתבו התוס' ד"ה מקרא וז"ל תימא לר"י דבפ"ק דקידושין (דף ל"ד א') דאמר כל מצות עשה כו' ופריך ונקיש מזוזה לת"ת פי' ולפטרי נשים ממזוזה כי היכי דפטירי מה"ת ומשני לא ס"ד דכתיב למען ירבו ימיכם אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי והשתא הא קאי קרא דלמען ירבו גם אתלמוד תורה כדמשמע הכא ומ"מ לא מחייבין נשים בת"ת מצד זה דבעו חיי וי"ל דבת"ת הוה מחייבינן נמי מהאי טעמא אי לא מיעט קרא בהדיא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם אבל במזוזה דליכא מיעוט אלא הקישא מהאי טעמא דבעו חיי אית לן למימר דאין להקיש עכ"ל בהוספה מועטת ולכאורה לדעת תלמודן דיומא דלמעט בית האשה מקרא דביתך ולא ביתה מאי מהני לזה סברא זו דנשי בעו חיי. דזה מהני להיקש לחודא ולא לקרא ובפרט לפי מאי שהוכחנו בחידושנו למס' יומא דעיקר תירוצם דהני בעו חיי הוא רק אנשים דבית השותפים נפקא לן בחולין מדכתב לשון רבים (ימיכם) ע"ש. ודחוק לחלק דמשים הכי מהני לן סברא דנשי בעו חיי משום דהכא יש מקום לאוקמי קרא זה דביתך לכדרבא דדרך ביאתך. דהלא גם התם אפשר לאוקמי קרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם וכברייתא דקידושין (ל' א') ע"ש ולכן נאמר בדעת תלמודן דקידושין ושבת (לפי דעת התוס' דמוכרחים דבריהם) דיסברו דמקרא דביתך אין לנו למעט נשים כלל משום דכלל בידנו דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה וכמו שכתבו התוס' ריש קדושין ודף ב' ב') ועוד באיזו מקומות זולתי אם נאמר בלשון איש אז בעינן לרבות גם אשה וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין (ס"ו א') ובכמה דוכתי והכא דלא נכתב רק לשין זכר לחודיה אין אתנו למעט ממנו אשה ולא תקשי מזה על תלמודין דשבת ולכן לפי זה ניחא ג"כ הא דלא זכרו הכא קרא דביתך ולא ביתה דמזה לא נמעט כלל אשה וכמו שהוכחנו [ובדעת תלמודן דיומא דעלה בדעתם לומר דנמעט מביתך ולא ביתה. נאמר דנחתו לסברת תלמודן דריש תמורה (דף ב' ב') דמרבינן שם אשה להמורה לר' יהודה מדכתיב המר ימיר ולר' מאיר מדכתב ואם ופריך ולר"מ ור"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבי קרא הו"א כי עבדה חמורה לא לקיא והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל איש או אשה כי יעשו וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני איצטריך מהו דתימא הני מילי עונש השוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור ואין השותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל ולפי זה נאמר דתלמודן דיומא מדמו מזוזה דהוי עשה שאין הזמן גרמא (דבעשה כזו גם נשים חייבין) ללא תעשה (דבכולם נשים חייבין) וכמו דבל"ת הו"א דאין זה רק באם שוה בין ביחיד ובין בציבור כ"כ נאמר בהוה אמינא זו דבעשה שאין הזמן גרמא לא יתחייבו נשים רק אם נוהגת בכל אבל הכא במזוזה כיון דממעטינן שותפים מקרא דביתך נמעט ממנו גם נשים. ומה שדקדקנו דא"כ (דאתי, קרא דביתך לזה) איך ידחנו סברא זו דנשים בעו חיי הלא פטורות מת"ת ולא מחייבינן להו מסברא זו. ע"ז נאמר דדעת תלמודן דיומא יסוב למ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולדידיה אינו מוכרח כלל דסברא זו אינה מדתה לקרא אלא דשפיר ידחהו. או כדעת התוספות בקידושין (ל"ד א') דקרא זה אשמכתא הוא ואפשר עוד דנקטו שם ביומא קרא זה דביתך למעוטי בית האשה רק איידי דממעט מקרא זה בית השותפים אף דאין זה עיקר לאשה וכעין שכתבו התוס' בשבת (קכ"ח א') ד"ה ונתן ובהרבה מקומות דמוכח דהש"ס שם ובכמה דוכתי לא נקטו עיקר הדרשה ודמיון לזה נאמר גם הכא בהו"א זו דלא נקטו עיקר הדרשה. ובית האשה נמעט רק מהיקש דת"ת]. וע"כ תלמודן דהכא בברכות נקטו להיקש זה בהו"א דהוא מדוקדק ומרווח ועליו אין להקשות ולא איצטריך לן לדחוקי ביה ועי'

שם [ובברכת המזון פשיטא] דנשים חייבות ומשני מהו דתימא הואיל דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע כמצות עשה שהזמן גרמא דמיא קמ"ל: וכתב מרן וז"ל עיין לקמן בסמוך א"ל רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וצ"ע עכ"ל והוא כיון דקמספקא ליה בסמוך איך פריך פשיטא הלא טובא אשמעינן דרבנן חייבו אותן וגם אם מדאורייתא חייבין אשמעינן דלא נימא דיפטרו משום דלא נטלו חלק בארץ לדעת רש"י או משום שאינן בברית ותורה לדעת התוס' ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דהנה ז"ל התוס' ד"ה נשים דטעמא דהאיבעיא הוא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והשתא קא מיבעיא ליה כיון דלא מצי למימר ברית ותורה לא הוי אלא מדרבנן או דילמא כיון דנא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה עכ"ל ומפשט דברי התוס' משמע להדיא דכל האיבעיא הוא רק למאי דאמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא י"ח וא"כ לפי דעת רב חננאל אמר רב לקמן (מ"ט א') דאם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ע"ש אין מקום לאיבעיא. דאם לאשמועינן הא גופיה דברית ותורה אינו מעכב הוה ליה להתנא לאשמועינן באנשים ולכן לדידיה פריך שפיר פשיטא וכיוונתי בזה לדעת מרן בספרו דו"ח ע"ש ולפירוש רש"י ז"ל דאיבעיא דרבינא הוא משים דהארץ לא נתחלקה לנקבות והכא