יד יצחק - ב סז

שם לשמואל וגם התוס' ז"ל שם לא השיגו על פרש"י בזה רק במה שתלה הטעם בכורה בור (להרש"ל) ומה שסובר דגם כשהוזקה בהן פטור (להרש"א) ועי"ש

שם על דברי רב נחמן בר יצחק דאמר דבר שאין בו שבח לא קנסו כתב מרן וז"ל עי' לעיל (כ"א ב') תוס' ד"ה דרב סבר וצע"ג עכ"ל אולי כוונתו להא שכתבו התוס' שם בשם ר"י (לפרש פלוגתת רב ושמואל הנ"ל דפליגי במקצה מקום דרב סבר פטורה ושמואל חייבת דאוקמי בתלמודין שם דפליגי בבור ברשותו) וז"ל ונראה לר"י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כ"כ ברה"ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה"ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה"ר כו' עכ"ל ולכאורה תקשי כיון שהחליטו מתחלה בתוך הדיבור שם דרב איירי כעין מתניתין דלא הניחו לאשבוחי א"כ למה פטור במקצה מקום הלא ר"נ בר יצחק מסיק הכא אליבא דרב דבאין בו שבח לא קנסו אך אם זהו קושיית מרן נאמר לדעת התוס' ז"ל דלכאורה גם בלא דברי ר"נ בר יצחק דהכא יש להקשות לההוס' ז"ל דאיך יפרנסו דברי רב שלא יסתרו להמתניתין דאכלה מן הרחבה כיון שהחליטו בדבריהם דרב ומתניתין בחדא גווני איירי וא"כ למה במתניתין תנן דמשלמת מה שנהנית ורב פוטרה מלשלם אלא נאמר להתוס' ז"ל דיפרשו דרב פוטר מלשלם מה שהזיקה אבל מה שנהנית משלמת ממילא ניחא להו גם דברי רב נחמן בר יצחק דאמר לרב דכל היכא שאין בו שבח לא קנסו ולא הוו הפקר ועי'

דף לא ע"ב [רש"י ד"ה ראשון ודאי פושע הוא] כו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגי עליה [דר"מ בנתקל פושע הוא] כדאוקי לעיל אביי דבתרתי פליגי אלא באפקיר נזקיו הוא דפליגי אבל נתקל מעצמו פושע הוא לדברי הכל עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא רבא אמר בפ"ו דבבא מציעא האי כי דיניה והאי כי דיניה הרי דס"ל דלר' יהודה נתקל לאו פושע הוא מדפטר בש"ח ועי' לעיל (כ"ח ב') תוס' ד"ה אמר רבה וצע"ג עכ"ל והוא דשם במציעא במתניתין פליגי ת"ק ור"א במעביר חבית ממקום למקום ושברה ובגמרא שם ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח ובין ש"ש ישבע ר' יהודה אומר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם כו' ואוקי ר"א בן פדת פלוגתייהו דר"מ סבר נתקל לאו פושע הוא ולכן גם ש"ש ישבע ור' יהודה סבר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם האי כי דיניה והאי כי דיניה כו' (דודאי נתקל לאו פושע הוא ונושא שכר ישלם דאי נמי לא הוי פושע דיניה לשלם) ופריך שם בשלמא ש"ח משתבע דלא פשע בה אלא ש"ש אמאי משתבע כי לא פשע נמי שלומי בעי ואפי' ש"ח נמי התינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע כו' ורבי חייא ב"א אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים שאם אי, אתה אומר כן אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום היכי משתבע (לר"ח ב"א אליבא דר"מ הא ודאי פושע הוא) אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ואתא ר' יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדיניה והאי כדיניה (דנתקל לאו פושע הוא) כו' הרי להדיא דלדעת רבא נתקל לאו פושע הוא לר' יהודה אך אולי נאמר דרש"י ז"ל מפרש דהא דמסיק שם בתלמודין ואהא ר' יהודה למימר שימר חנם ישבע כו' האי כדיניה והאי כדיניה לאו מדברי רבא הוא רק המה מדברי ר"ח בר אבא דמסיק מילתיה דר' יוחנן וכמו דמתחלה מסיק כעין זה גם ר"א בן פדת בדבריו. ורבא לא הסביר כי אם היכי משתבע לר"ח ב"א ולא יותר ורבא לדעתיה קמוקים פלוגתת ר"מ ור' יהודה דהתם כמו שכתבו התוס' (דלעיל כ"ח ד"ה אמר רבה שציין מרן) אליבא דרבה וז"ל וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ שבועה זו תקנת חכמים היא בש"ש הכי נמי לר' יהודה תקנת חכמים היא בש"ח אלא דקסבר ר' יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל עכ"ל וכ"כ נאמר לרבא ג"כ ולומר דכיון דרבא מבאר שבועה זו אליבא דר"ח בר אבא מסתמא סבר ליה כוותיה. לא יוכרח כ"כ לרש"י ז"ל דהא גם לרבא דסובר דלכ"ע נתקל פושע הוא לדברי רש"י מ"מ הא צריך לאוקמי דשבועה זו דקמשתבע היינו דשלא בכוונה שברתיה. ולכן שפיר אוקמי התם כן אף דלא סבר באמת כאוקימתת ר"ח בר אבא והא דלא פליג בהדיא על אוקימתא זו ולוקים כדעתיה. זה לא יקשה לן כ"כ דהלא גם רבה חולק על אוקימתא זו וכמ"ש התוס' ועכ"ז לא נזכר שם משום דנכלל קצת באוקימתא הנ"ל (ועי' תוס' עירובין (ל"ו ב') ד"ה לא ס"ד ולדברינו אצטריך דברי רבא גם לדעת עצמו) ואפשר להוסיף עוד דהתם רק במקום מדרון אמרו דנתקל לאו פושע הוא משא"כ הכא אולי איירי שלא במקום מדרון ולכן ודאי הוי פושע לרבא אליבא דכ"ע לדעת רש"י ז"ל והא דפשיט להו התם דשלא במקום מדרון פושע הוא היינו לפי המסקנא דהכא לפרש"י ז"ל ועי'

דף לג ע"ב [תוס' ד"ה איכא בינייהו דלר"י אין קדוש] כו' וז"ל וא"ת דבפרק נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי הא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק וכן במרובה משמע כו' דהוה אמרינן דסומא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי אלא עד שיעמוד בדין כו' ועוד דר"ע אית ליה בהשולח (מ"ב א') דיוצא בשן ועין צריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד צריך גט שיחרור [קסבר שיוצא בשינו ועינו כו'] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל תמוה לי דהתם לא שייך לומר דמשוחרר למפרע כיון דבלא גט שחרור אין יוצא לחירות ואין זה דמיון לדהכא וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהתם איתא בכולן (בכל הכ"ד ראשי איברים) עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש כו' ר"ט אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא והקשו התוס' בקידושין (כ"ד ב') וז"ל וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלוין שאינם באים אלא מכח דרשא לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תיקנו גט שחרור עכ"ל וכן כתבו גם בגיטין שם משמו ולכן נאמר להתוספות ז"ל דסברי דגם לר"ע הא דצריך גט שחרור הוא ג"כ מתקנת חכמים ומטעם הנ"ל ורק דלדידיה לא חלקו חכמים בזה אבל מדאורייתא הוי משוחרר תיכף. ואף דבתלמודין בקדושין שם אמרו מ"ט דר' שמעין (דאמר צריך גט שחרור) יליף שילוח שילוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ור"מ (דאמר אין צריך גט שחרור) אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא מ"מ לא ניחא להתוספות ז"ל לומר דגם טעמיה דר"ע הוא מג"ש דשילוח שילוח כדרבי שמעון. דהא מצינו לר"ע דסבר בב"ק (ו' ב') דלא אתי ג"ש ועקר לקרא וכ"כ הכא לא אתא ג"ש דשילוח שילוח ועקר לקרא דלחפשי דמעיקרא משמע. וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"ע בזה דגם בלא גט שחרור יצא לחירות ועי' מה שכתבנו בזה בחידושינו בח"א דף ע' ב' עי"ש: וגם לישנא דבכולם עבד יוצא לחירות וצריך גט שיחרור משמע קצת שיוצא תיכף ורק דצריך גט שיחרור אח"כ. וכן מטין להדיא דעת הרמב"ם ז"ל דפסק בפרק ה' מהלכות עבדים ה"ד דבכולם יוצא לחירות וצריך גט שיחרור וכדברי הרי"ף ז"ל שלא כדעת המכריעים ובפרק י"א מהלכות נזקי ממון ה"א כתב וז"ל וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות