יד יצחק - ב סה

לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אא"כ אנן קיימין דיתן עליו בל"ת. ולפום מאי דאסיקנא בגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעביד עביד נראה דלא צריכה לאוקומי בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מיחוור דבדאי לא משתעי קרא עכ"ל וא"כ למה לן קרא לאסור גרושה לכהן אך פשוט קצת לומר דקרא אתא להוסיף לאו בגרושה ואף דאין איסור חל על איסור ואף איסור לאו אאיסור עשה לא חל וכמו שכתבו התוס' במס' שבועות (כ"ג ב') ד"ה דמוקי והביאו ראיה מתלמודין דחולין עי"ש. מ"מ הכא באיסור סוטה לכהונה לא מצינו באיסורייהו עשה ול"ת מפורש בקרא ורק הא דפסולה לכהונה למדין אנו לר' ישמעאל מק"ו ולר' עקיבא מיתורא דוי"ו ונטמאה כתלמודין דסוטה (כ"ט א') וכבר כתבו התוס' בשבועות שם דכל היכא דלא מפורש העשה והלאו בקרא ורק שהוא איסור לחודה לא שייך בזה אין איסור חל על איסור דהא גם חצי שיעור דאסור מן התורה דאיירו שם בתוספות נפקא לן מכל דכתיב כל חלב ועי' ביומא (ע"ד א') תוס' ד"ה כיון ועכ"ז איסור חל על איסור וכ"כ הכא לא שייך אין איסור חל על איסורי ולכן שפיר איצטריך לן קרא דגרושה לא יקחו בכהנים שהוא לעבור בלאו וכיון דאתינן לזה לא תקשי לן כ"כ גם על הירושלמי איך חל איסור דלא יוכל על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף כקושית מרן. דהא גם בבעל לא כתיב רק ונטמאה ולכן שפיר חל לאו דלא יוכל ואף דבתלמודין דיבמות (י"א ב') אמרו דסוטה טומאה כתיב בה כעריות הא כבר כתבו התוס' שם (ג' ב') ד"ה לפי וז"ל ועוד אור"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל במחזיר גרושתו) הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' והא דפריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ"ל הרי דאיצטריך לן לקרא דלא יוכל ומבלעדי זה לא דמי לעריות ולכן שפיר חל איסור זה אאיסור סוטה ואדרבא להירושלמי לא ניחא לאוקמי כדברי מרן דאיצטריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה דסברי דבזה הוי גיטה בטל למפרע כיון דהיה טעות בגירושין דהא בלא זה אסור לגרשה ורק דע"פ העדים גרשה וכיון ששקר העידו בטל הגט למפרע ולמה לא יוכל בעלה להחזירה הא הוי כא"א שנאנסה שמותרת לבעלה ואונס לאו דוקא הוא דגם שוגגת מותרת כדמוכח להדיא ממתני' דיבמות (ל"ג ב') עי"ש. וכל זה אם נפרש דקושיית הירושלמי הוא לפי פשטיות הסוגיא דבעינן לב"ש עדים ממש שנטמאה אבל הרשב"א ז"ל בתשובה שם דהחליט דלאו דוקא הוא עדי זנות ורק דאיירי בעדי כיעור כמובא בלשונו ועיקר יסודו הוא על דברי הירושלמי בפ"ק דסוטה ה"א תני משום ב"ש אין לי אלא היוצאה משום ערוה מנין היוצאה וראשה פרוע וציציה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר וא"ר מני קיימתיה בעדים דאם יש עדי כיעור חובה עליו לגרשה ואסור לקיימה ואם אין לו עדים צריך לקנאות לה כדי לברר ע"כ שם בירושלמי ולכן מפרש הרשב"א ז"ל דגם קושייתם בסוף גיטין שהביאו התוס' והביא גם הוא בחדושיו לאו דאיירו בעדים ממש ורק איירי בעדי כיעור אך כיון דרחמנא אסרה עליו לקיימה אם יש עדי כיעור וצריך לגרשה אם כן קרא דלא יוכל למה לי וזהו שהקשו כמש"ל בדברי הרשב"א קרייה מקשים על דב"ש כו' מהיכן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו כו' ור"ל כיון דרחמנא הצריך לגרשה ממילא אסורה עליו ול"ל קרא שלא יחזירנה ותירצו לעבור בלאו ואולי גם בכוונת התוס' נוכל להעמיס כן והא דכתבו כיון שיש עדים אפשר לא לעדי זנות כיוונו רק לעדי כיעור ולא ביארו כ"כ כיון דהביאו קושיית הירושלמי ובירושלמי מוכח דבעדי כיעור די לב"ש לכן לא האריכו כ"כ. ואף דהסברנו דגם אם בעדי זנות ממש מיירי יש מקום לקרא דלא יוכל מ"מ אולי לא ניחא להירושלמי והרשב"א דקאי בשיטתייהו בדעת התוס' דשבועות הנ"ל דהיכא שאינו מפורש העשה או הל"ת חל איסור על איסור או דהכא גרע טפי משום דטומאה כתיב בה כעריות ולא נחתי לחלק בזה כמש"ל אבל אם נפרש בדברי התוס' דבעדים ממש איירי שפיר נאמר לחלק בזה ולא קשה לדבריהם מהא דחל איסור דמחזיר גרושתו וכמ"ש ועי'

מסכת בבא קמא

דף ג ע"א גמרא אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמית לה אי קרן כתיב אי שן כתיב ומשני איצטריך ס"ד אמינא אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא וכתב רש"י ד"ה אידי ואידי] ושלח ובער תרווייהו אשן ושלח אתא לחיובי היכא דלא כליא קרנא כו' ובער היינו היכא דמכליא קרנא כו' [ואי קשיא] היכי מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא לכתוב חד להיכא דלא מכליא וכ"ש היכא דמכליא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן הקשה תוס' וקשה לי הא בפשוטו ניחא דושלח לחוד לא מצי למכתב דלא היינו יודעין אי איירי משן אי מרגל מש"ה כתיב לאורויי דמיירי משן וכן בהא דאמרינן ס"ד אידי ואידי ארגל לא מצי לכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעין במאי מיירי לזה כתב ושלח דמיירי מרגל וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה לקמן (ה' ב') מבואר דאם כתב רחמנא בור עם אחד משאר אבות נזיקין אתיא כולהו במה הצד לבד מקרן ומבואר שם ברש"י ד"ה וכולהו דה"ה אם נכתב קרן וחד מרגל ופן ואדם נמי נגמור חדא מחבריה רק דלא נדע בור משום דאין דרכו לילך ולהזיק ואש משום דאין בו רוח חיים עי"ש. והא דכתיב באמת שן ורגל הוא לפוטרן ברה"ר וא"כ שפיר הקשו רש"י ותוס' דלכתוב היכא דלא מכליא קרנא היינו ושלח וממילא נדע היכא דמכליא דמאי אמרת שלא נדע אם הוא שן ואם הוא רגל הא מ"מ כיון דכתיב קרן ושן או קרן ורגל ממילא נדע חדא מחבריה במה הצד ואם דלאשמעינן דפטור בר"ה גם זה נדע ממילא דאף דקרן חייב בר"ה מ"מ הלא לא הוא לבדו המלמד רק עם חדא משן ורגל דפטור בר"ה ואין לך לחיובי רק חיוב שישנו בשני המלמדים וזה פשוט בסברא ומצינו כעין זה בתוס' שם ד"ה אש לפטור בו את הטמון עי"ש. והא דבאמת כתב רחמנא תרתי ושלח ובער היינו משום דאי כתיב חדא הוה אמינא או דוקא מכליא קרנא או דוקא שלח שלוחי. ועיקר שאלת תלמודין ששאלו טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמית לה לאו על קראי דמשלחי רגל וכאשר יבער קאי דהא קראי לאו להכי אתא ורק על התנא שאלו דלא ידע דשן ורגל הוו אבות רק מקראי אלו הא גם בלא זה במאי מוקמית לה כו' ומשני דה"א אידי ואידי אשן כו' וע"ז הקשה רש"י דאיך, נטעה בזה א"כ לכתוב ושלח להיכא דלא מכליא וכ"ש מכליא ולא ניחא לרש"י לתרץ דלא נדע אם הוא שן ואם הוא רגל ומשום זה כתיב ובער לאשמעינן שהוא שן. דמאי איכפת אם הוא שן ואם הוא רגל הלא תרווייהו מיחייבי וכמש"ל ואיך יכתוב רחמנא קראי יתירא ללמדנו מי הוא האב ומי הוא התולדה. וא"כ עדיין מיתורא דקרא נדע גם רגל ולכן כתב רש"י ז"ל דנטעה בדין שנאמר דוקא אם מכליא קרנא חייב והתוס' ז"ל תירצו דנטעה לומר דוקא דשלח שלוחי ומשום זה כתיב תרתי אבל תרווייהו שן נינהו ורגל תולדה הוא לכן בעינן קרא דמשלחי רגל וממילא אמרינן דגם רגל אב הוא ועיקרי דינין דשן ורגל ילפינן חד מחבריה ואף דעצם קרא זה דמשלחי רגל לאו להכי אתא מ"מ אגב אורחיה יליף התנא