יד יצחק - ב סד

טפי). וכתב מרן וז"ל קשה לי הא י"ל דסבירא ליה כפי ההלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"א לפרש הקרא כדדרש רבי עכ"ל והוא משום דלרבי מוכח דסבר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל כתלמודן יבמות (צ"ג ג') המובא הכא בפרש"י עי"ש. ואולי נאמר בזה דבקדושין (ס"ג א') בתוס' ד"ה כגון הקשו דלרבי דסבר כר"מ למה צריך לכתוב להעבד מעכשיו (כאוקימתת ר"נ בר יצחק הנ"ל) ותירצו בשם הר"מ וז"ל דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד דאי לא נקט מעכשיו ה"א דאתיא אפי' כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השיחרור וא"ת כיון דלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה ומשני מ"מ כשפודהו שליחותיה קא עבדינן דניחא ליה דניקו בהימנותא כו' עכ"ל וע"כ צוה הכתוב והזהיר דלא תסגיר. וא"כ שפיר הקשו תלמודין הכא דאף דלא סבר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל עדיין היה לשלוח להו כרבי. ואף דהעבד אינו קונה את עצמו כעת מ"מ אזהר דלא תסגיר משום דניחא ליה דליקו בהימנותא. ועי'

דף נא ע"א דאיתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים כו' וכתב [רש"י ד"ה ונטלה] עישור נכסים שזה משפט הבנות [בשעת בגרות] או נשואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה עכ"ל. וכתב מרן וז"ל זה צ"ע מאוד עכ"ל אם כוונת מרן דהלא לא מצינו שתטול עישור נכסים בעת בגרות רק בעת נשואין אולי נאמר לדעת רש"י ז"ל דמצינו דגם בוגרת זמנה הוא ליטול עישור נכסים מהא שאמרו בכתובות (ס"ח ב') בברייתא הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן דברי רבי רשב"א אומר אף איבדו פרנסתן והאי איבדו פרנסתן. היינו עישור נכסים וכפרש"י משום דקסבר לא תיקון לה נדוניא אלא היכא דמינסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה איסתלקא לה מההיא ביתא לגמרי ופשוט א"כ דלרשב"א ודאי דאז זמנה הוא ליטול העישור נכסים דהא אחר כך איבדה אותם ואף לרבי דהלכתא כוותיה מ"מ אמרינן שם דצריכה למחות שאינה מוותרת להן כלל וא"כ מסתמא דגם לדידיה הוי אז הזמן ליטול את העישור ועי'

דף נד ע"א אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין מהו אמר סומכוס משום ר"מ בשוגג תשלומין תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין כו' והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו וקמשלם ליה מידי דחזי ליה בימי טומאתו. וכתב [רש"י ד"ה דאכל מיניה] תרומה טמאה [דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' חולין (קי"ג) וצ"ע עכ"ל והוא דשם איתא להדיא אמר שמואל משום ר"א מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה כאינה במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזה שמחוללת ועומדת ואולי נאמר דכוונת רש"י ז"ל לאם נטמא הגוף ואח"כ נטמאה התרומה ובזה כבר כתבו התוס' בחולין (ק"א א') ד"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין (פ"ג ב') ד"ה פרט לזו. דחייב מיתה וכמו שאמרו גבי קודש בחולין שם וע"ש. ור"ל במה שכתב ואפילו היא טמאה דהא נטמאה עתה בנגיעתו. ועי'

דף נט ע"א דתנן במתני' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובעי אביי מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה אפכוה ושדרוה לקמיה דרב מרדכי וכ' [רש"י ד"ה אפכוה] בני הישיבה טעו והפכו דברים דמר לדמר עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין קדושין (מ"ד ב') רש"י ד"ה אפכוה וצע"ק ואח"כ ראיתי שעמד בזה בתשובה באר שבע סימן י"א עכ"ל. והוא דשם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט אמרו ליה הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י אפכוה ושדרוה לקמיה דרב בשם קרנא צריכה גט ומיאון ובשם שמואל דברים בגו ושדרוה לקמיה דרב לידע אם יודה לדברי שמואל שהיה חלוק על הדבר ומשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל עכ"ל ולמה לא פירש בשני המקומות בחדא גווני ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהכא לא ניחא ליה לפרש דבכוונה אפכוה כפירושו התם דבשלמא התם אפכוה בכוונה לידע דעתו של רב דכבר אמרו בתלמודין בכורות (מ"ט ב') דהלכה כרב באיסורי וכמו שיפסוק רב כן יקום להלכה אבל הכא הא קיי"ל דהלכתא כמר בר רב אשי בכל הש"ס בר ממיפך שבועה ואודיתא וכמו שכתב רש"י ז"ל להדיא בחולין (ע"ו א') ופשוט דקים להו כן מחכמי הש"ס וא"כ למה יהפכו בכוונה הלא בכל גווני הוי הלכתא כמר בר רב אשי ולכן ניחא טפי לרש"י ז"ל לפרש שטעו התלמידים בזה והפכו דברים דמר לדמר. ואולי משום דלא ידעו בבירור איך הוא דעתו דמר בר רב אשי ע"כ שדרוה לקמיה דרב מרדכי לידע כמאן ס"ל משא"כ התם למה לנו לומר שטעו הא יש מקום לומר שאפכוה כמש"ל ועי'

דף צ ע"א במתני' ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה כו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמרא הניא אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר דבר אמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר ערות אמרו להם ב"ה אם נאמר ערות ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא לכך נאמר דבר ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערות הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר ומשום ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים וכתבו [תוס' ד"ה מה להלן] וז"ל בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בלאו] עכ"ל (כצ"ל וכן הגיה הגאון מהר"י וכ"ה בירושלמי וכ' מרן וז"ל קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ"ל זה הא י"ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ"ע ועי' רשב"א בתשובה סימן תקנ"ז וצלע"ג עכ"ל. והוא דשם בתשובה כתב הרשב"א וז"ל שאלת על אודות דברי ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה אם תיקן בזה רבינו גרשון ז"ל שלא יגרשנה תשובה איברא כל כהאי גוונא ח"ו שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה כו' ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמרא בגזירה שוה כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר כו' מה להלן בעדים אף כאן בעדים נראה דלא בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והרי אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחלה כו' אלא הכי קאמרי ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו עכ"ל וזה תמוה דהלא איצטריך לן קרא דלא יוכל לעבור עליו בלאו כהירושלמי המובא בתוס' הנ"ל ולדברי מרן איצטריך להיכא שבאו עדים והזימום לעדי הטומאה. או לאם עבר וגירשה למאי דמסקינן הכא בתלמודין דמאי דעביד עביד ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלכאורה יש להקשות עוד מלבד קושיית מרן לב"ש דבעינן שימצא בה ערוה א"כ למאי איצטריך לאסור גרושה לכהן הא זונה היא וכבר נאסר זונה לחודה והוי א"כ בכלל זונה ולאוקמי באם עבר וגירש הא לא ניחא להירושלמי לאוקמי בדאי עביד איסורא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו הכא וז"ל ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשים על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מהיכן קיימין אם