יד יצחק - ב סג

לכן שייך שפיר לומר דאף דהתנא לא נקט צרת סוטה ואילונית מ"מ אתא למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו בדרך לימודו דדוקא אלו חמש עשרה נשים שייך בהו כל הדין דפוטרות ופוטרות צרותיהן משא"כ כל הנשים זולת אלו לא משכחת בהו כל דינין אלו דיש מהן שאינן נפטרין מן החליצה ומן היבום ויש מהן דלא שייך בהו דיפטרו לצרות צרותיהן. כן היא תמצית כוונת התנא לדעת תלמודין דיבמות ולא תקשי לדעת התוס' ועי'

שם בתוס' על קושיתם הנ"ל לר' יוחנן כתבו בתירוצם וז"ל [א"נ יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא] ותנא דמתני' סבר כרבא כדבעינן נמי למימר בפ' שני (ט"ז ב') לר' יוחנן עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא גם למסקנא דשם דפליגי ביחזור הדבר לקלקולו ניחא די"ל דר' יוחנן לא סבירא ליה לאוקימתא דכשניסת ומוקי לברייתא דהכא כר' יהודה דלא חייש ליחזור לקלקולו וצע"ג עכ"ל והוא דהכי איתא שם לישנא אחרינא אמרי לה א"ר שמואל בר יהודה א"ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת יד שניהם פסול כו' א"ל אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר אפילו גט יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן א"ל אין במאי קמיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה ומר סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו לימא דרבה ורבא תנאי היא ומשני לא רבא מתרץ כלשנא קמא ורבה אמר לך דכ"ע בעינן לשמה והב"ע לאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור הדבר לקילקולו קמיפלגי דמר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן אך אולי נאמר בדעת התוס' דלא חשבי לה למסקנא אליבא דר' יוחנן דלוקמי הכא כאוקימתת מרן דסברי דהתם לא אוקמינן כן בתלמודין רק לרבה לחודיה דלדידיה שפיר קמוקים דכ"ע סברי כדעתו דבעינן לשמה ופליגי ביחזור הדבר לקלקולו. משא"כ לר' יוחנן בלישנא אחרינא הנ"ל דאף אם נוקים דפליגי בשמא יחזור הדבר לקלקולו מ"מ לא מצינו לאוקמי דברי ר' יוחנן ככ"ע דהוא פוסל בשיוצא מיד שניהם ור' יהודה מכשיר. א"כ למה נוקמי לר' יוחנן דפליגי רבנן ור"י בשמא יחזור הדבר לקלקולו דהוי פלוגתא בלא טעם למה מר חושש לשמא יחזור ומר אינו חושש. וטפי ניחא להתוס' ז"ל לאוקמי לר' יוחנן דפליגי תנאי בפלוגתת רבה ורבא ור' יוחנן סובר כרבנן דר' יהודה וכן סוברת גם מתניתין דג' גיטין דהטעם משים דבעינן לשמה וברייתא זו דהמביא גט סוברת כר' יהודה. ולכן לא הזכירו לאוקימתת המסקנא שכתב מרן ועי'

דף כא ע"א ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכן איתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ אף חצירה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא וקא הוי שליח ואביי אטו שליחות מידה איתרבאי מושלח ושלחה איתרבאי ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ. וכתבו [תוס' ד"ה ואיבעית אימא] וז"ל משמע שרוצה לומר דאפילו איתרבאי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י אב אע"ג דשאר שליחות לא הוי אלא מדעתה חשיב שפיר דומיא דידה ותימא דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בע"כ ניהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בע"כ כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק דמגורשת ואומר רבינו יצחק דחצירה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שיחות דאב [דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום עניין שלא יקבל גט בע"כ עכ"ל וכתב מקן וז"ל קשה לי הא מ"מ משכחת בחצר דקטנה שהיא בע"כ דאינה יכולה להפקירו עכ"ל ואולי נאמר דאביי לא מצא בע"כ רק בשליחות אבל בחצר דקטנה לא חשיב ליה בע"כ כיון דאינה בת דעת כלל ורצונה לא מיקרי רצון ונגד רצונה לא מקרי בע"כ ותלמודין דאמרו שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ הא כבר הוסיפו התוס' בדבריהם וז"ל ואפילו בע"כ של אב מתגרשת כשנותן לו בע"כ כו' ונאמר א"כ דמשום זה קרו ליה בע"כ משא"כ בחצירה דלא שייך כן. ואפשר עוד דכוונת תלמודין אינו לקטנה ממש דאיך נקרא כ"כ שליחות הא דאב מקבל גט לבתו קטנה הלא בהדיא תנן לקמן (ס"ה א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין קטן עושה שליח אלא לנערה כיוונו. וכן מטין קצת דברי התוס' ד"ה שכן בתחלת הדיבור שהביאו ראיה לדבריהם מפ"ב דקדושין ושם בנערה איירי וגם לבסוף כתבו ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח כו' עי"ש. ובנערה, הוי כעין שליחות ממש ונערה תוכל להפקיר ג"כ. ועי'

דף לח ע"א אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי פרקה ההוא תרמודאי לשום איתתא שלחו ליה לדידיה אי יאות עבדת [שדר ליה גיטא דחירותא] וכתב מרן וז"ל קשה לי הא כיון דלא היה כח ביד ב"ד להוציאה מהעו"ג אין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו דאף אם עבדא כמקרקעי הוא הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקדיש כדאיתא בפ"ק דמציעא גבי מסותא וא"כ היאך יכול לשחררו ועי' עכ"ל הנה לכאורה י"ל דהא דבעינן שיכול להוציאו בדיינין היינו רק שיהיה לו ראיה בדבר ועפ"י הדין יכול להוציאו אף דמחמת אלמותו דהמחזיק אינו יכול להוציא וכלשון רש"י ז"ל במציעא (דף ז' א') ד"ה שאינו יכול להוציאו בדיינין כו' והאי נמי דאין יכול להוציאו שאין לו ראיה בדבר כו' עכ"ל וכן מטין קצת דברי הטור והמחבר בחו"ה סי' שנ"ד דרק בעדים תלוי אם יש לו עדים בדבר ואף דאין הכרח כ"כ מדבריהם עכ"ז פשוט קצת דאין לחלק בין תקיף ואלים ובין ציית דין ולא מצאנו להראשונים ז"ל שום חילוק בזה ורק כיון דע"פ הדין ברשותיה הוא יכול להפקיר ולהקדיש דעבידי בעלי זרוע דנפלי ובטלי ועי'

דף מ ע"ב במתניתין עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין אח רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא כו' אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו וכתב (רש"י ד"ה ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קי"ל דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דלהרבה פוסקים פגום לכהונה ולמאי נקט רש"י בניו ולא כפשוטו דיוציא לעז עליו שפסול לבוא קהל דהוא עבד ומאי אולמא דבניו ממנו עכ"ל ואולי נאמר דניחא לרש"י לפרש הכי דכיון דמצרכינן לעבד שיכתוב שטר על דמיו ולפעמים לא ניחא לעבד בזה וחפץ יותר בהלעז מליתן הדמים דאין כל הדעות שוות ובפרט דלפעמים עולה לסך גדול וכבר אמר רבא בבתרא (מ"ט ב') והובא בכמה מקומות דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים (שעשו להנאתי) שומעין לו ולכן נקט טפי משום שנוציא לעז על בניו וחסרון שלא יוכל להמנות הוא עד כמה דורות וודאי דלא נאמר בזה לשמוע מה דאמר אי אפשי כיון דלאו להנאתו בלבד תיקנו אלא ועי'

דף מה ע"א אלא אמר ר' אחי בר יאשיה המי לא תסגיר עבד אל אדונו אשר ינצל אליך מעם אדוניו בעבד שברח מחוץ לארץ הכתוב מדבר הניא אידך לא הסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק דכתב ליה הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי שלח להו אדרוהו נהלי שלחו ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו ההוא בעבד שברח מחו"ל לארץ וכדר' אחי בר יאשיה. ופריך [ומאי שנא דשלח להו] כדרבי אחי בר יאשיה ולא כרבי ומשני משום דמשמע להו קרא (פשטיה דקרא הכי משמע להו