יד יצחק - ב סב

לפני עדים ואלולי דברי רש"י היה אפשר לפרש דכיון דת"ק קורא שם פסול במה דפסול לכתחלה לא הוה ליה לר"א למנקט כשר במה דפסול לכתחלה והול"ל דהולד כשר עכ"ל ואולי נאמר בזה דרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש דמוכרח שר"א מכשיר לכתחלה מהא דנקט לשון כשר דהלא הא דאמר ר"א וגובה מנכסים משועבדים מפרש רש"י בל"א וכן הוא העיקר לדעת התוס' דקאי על שטרי מלוה ולכן לא ניחא לר"א לנקוט דהולד כשר כהוכחת מרן דהא בשטרי מלוה לא שייך זה כלל ומש"ה תפס בסתם לשין כשר דשייך בשטרות דמלוה כיון דגם עלייהו קאי וע"כ מפרש רש"י דהוכחת תלמודין הוא מדפליג עליה ר"א ואולי תוכן כוונתו מדמסיים ר"א בסוף דבריו דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם משמע טפי דלא מצרכינן כלל חתימה לשמה אף לא לכתחלה ומה שחשש מרן דילמא לא פליג ר"א רק על הא דמצריך ת"ק כתב ידו אבל בכתב סופר אף בדיעבד פסול ור"א מכשיר ע"ז נאמר דרש"י ז"ל לא חשש לזה דא"כ למה נקט ר"א אע"פ שאין עליו עדים דאין זה עיקר החידוש טפי הוה ליה לומר אע"פ שאינו כתב ידו דזהו העיקר שבא לפלוג ולחדש ועי'

דף ה ע"א ת"ש דבעי מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או א"צ. א"ל אין צריכין ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מיהמני לרבא ניחא (דכיון שהביאוהו שנים הם מצויין לקיימו) לרבה קשיא ומשני הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו (בני מדינת הים דבעינן לשמה) א"ה חד נמי ומשני שמא יחזור הדבר לקלקולו אי הכי תרי נמי ומשני בי תרי דמייתי גיטא מלתא דלא שכיחא היא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וכתבו [תוס' ד"ה בי תרי כו'] וז"ל ולקמן בפ' שני (ט"ז ב') איכא למ"ד דשנים צריכין לומר אפילו אחר שלמדו דלא חשיב ליה מלתא דלא שכיחא ולמאי דחשיב ליה מלתא דלא שכיחא הא דקתני בפ"ב (ט"ו א') ושנים אומרים בפנינו נחתם דדייק מיניה רבה דידענו לא מהני אע"ג דמסתמא איירו אחר שלמדו [מ"מ נקט בפנינו נחתם משום דקודם שלמדו] הוה בפנינו דוקא עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים ובאמת הא מבואר בסוגיא דש דלישנא קמא סבר דמתניתין מיירי דוקא בלא אתיוה בי תרי דבאתיוה בי הרי לא צריך לאמירה כלל אי כרבא אי כרבה דבי תרי לא שכיח ואידך לישני מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל דלרבה גם בכה"ג צ"ל בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין דאתיוה בבי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתניתין דהתם מיירי בלא אתיוה דבי תרי וכלשנא קמא דשם וממילא בפנינו דוקא וצלע"ג עכ"ל. ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דאף דתרי הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ולכן לא בעינן שיאמר בפנינו נכתב ובפ"נ מ"מ הא. רבה מודה לרבא דחיישינן גם לשמא יבוא הבעל ויערער ולא יהיו עדים מצויין לקיימו ולכן גם בשנים שהביאו הגט בעינן שיאמרו לפחות שהבעל שלחם וכמו שכתבו התוס' לעיל (ב' ב') ד"ה דאתיוהו בי תרי וז"ל פי' הקונטרס למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפא תלו להו שיהיו מזומנין לקיימו כשיבוא הבעל ויערער כו' ומפרש ריב"א דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים כו' עכ"ל הרי להדיא דבעינן שיאמרו דהבעל שלחם וא"כ הא דקשה למרן דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים לא קשיא כ"כ להתוס' ז"ל דלדידהו שייך ושנים אומרים דהא צריכין לומר דהבעל שלחם רק דל"צ לומר בפנינו נחתם וע"ז כתבו התוס' דמ"מ נקט בפנינו נחתם משום דקודם שלמדו הוה בפנינו דוקא. וא"כ גם מה שהוסיף מרן לומר דבאמת מבואר בסוגיא דשם דבאתיוה בי תרי לא צריך לאמירה כלל דאי כרבא אי כרבה בבי תרי לא שכיח אינו מבואר כן להתוס' ז"ל דלדידהו ודאי צריכין לומר לכ"ע דהבעל שלחם. ולכן גם מה שמסיק מרן בסוף דבריו דלמ"ד בשמעתין דאתיוה בי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתניתין דהתם מיירי בלא אתיוה בי תרי כו' לרבותינו התוס' ז"ל אין הכרח כ"כ וכמו שכתבנו ועי'

שם ת"ש המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא לרבה קשיא ומשני הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומשני כשניסת וכתבו [תוס' ד"ה כשניסת] וז"ל וא"ת וליחשביה בהדי ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר וי"ל דבג' גיטין תצא והכא לא תצא וא"ת להאי לישנא דבפ"ב דאית ליה לר' יוחנן שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב כו' משמע דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה היכי משני הך ברייתא דהכא דאי משני כשניסת א"כ ליחשביה בהדי ג' גיטין דהא ר"י אית ליה בפ"ט דבג' גיטין נמי לא תצא [ואין לומר דלא תני אלא פסול התלוי בגט עצמו דהא אמרינן בפ"ט] מנינא דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפני נכתב יוציא והולד ממזר עכ"ל וכתב מרן וז"ל יסוד זה דמה דאינו ראוי לחשבו לא שייך לומר דממעט אותו כן הוא בתוספות נדה (י"ח ב') ד"ה הא אר"י. ועי' יבמות (ג' ב') וצ"ע עכ"ל [אולי כוונתו דבנדה שם א"ר יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי ופריך עליו האיכא יותר משלשה מקומות ומשני טומאה דאשה קאמרינן טומאה דעלמא לא קאמרינן ואח"כ שאלו ג' מקומות דנקט למעוטי מאי אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה (ר"ל כנגדו) והא אמרה ר"י חדא זמנא דתנן תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרכו של תינוק לטפח כו' וא"ר יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה וכתבו התוס' ד"ה האמר ר' יוחנן וז"ל תימא אפילו לא אמר היכי מצינן למעוטי הא טומאת אשה דוקא קאמר עכ"ל והוא כעין דבריהם דהכא. וע"ז הקשה מרן מיבמות דהכי איתא שם במתניתין דריש המס' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם כו' הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם ושאלו שם בגמ' (ג' א') מנינא דרישא למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי ומשני למעוטי דרב ורב אסי (דרב אמר צרת סוטה אסורה ור"א אמר צרת איילונית אסורה ואשמעינן מתניתין דלא כדבריהם) ופריך לרב ורב אסי למעוטי מאי ומשני חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו כו' ופריך לרב ורב אסי ליתנינהו (לצרת סוטה וצרת אילונית) ומשני לפי שאינן בצרת צרה ופרש"י וז"ל דכל הנך דמתניתין שייך למתני הלכה צרתה ונשאת לאתיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה כו' ואם ייבם אפילו את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתה אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה כו' עכ"ל וא"כ כיון דמתניתין לא תנן רק היכא דאיתא בצרת צרה איך אמרו מתחילה דלרב ורב אסי למעוטי אתא צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו הלא גם אלו אינן בצרת צרה ואיך ימעט להו מתניתין הא לא איירי רק היכא דאיתא בצרת צרה] אך אולי נאמר לחלק בזה דהנה בנדה שם שייך שפיר דין זה דהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי גם בשאר איסורים וכדמצינו להדיא רק דאמרינן דר"י לא רצה לדבר בשאר איסורים רק בטומאת אשה לבדה ולכן שפיר אמרו התוס' דכיון דר"י לא איירי רק בטומאת אשה ואמר בשלשה מקומות משמע ודאי דמצינו עוד מקומות בטומאת אשה עצמה דלא הלכו אחר הרוב לעשותו כודאי ואיך נאמר דאתא למעט עיסה שביד התינוק. וכ"כ הכא דהתנא חשיב רק ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ובאמת דין זה ממש שייך גם בהמביא גט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ ורק דלר"י נאמר דאין רצון התנא רק לדבר בפסולים התלוים בגט עצמו א"כ ע"כ דגם מנין שלו הוי למעוטי פסולים דבגט עצמו ובאמת דלא כן הדבר כמו שאמרו בפ"ט מנינא דסיפא למעוטי כו' ושפיר כתבו התוס' משא"כ התנא דיבמות הוא בא לאשמעינן הדין דערוה אינה מתייבמת ופוטרת צרתה וצרת צרתה והא דלא חשיב צרת סוטה ואיילונית משום דדינו לא שייך כלל בהו דאינן בצרת צרה וכיון דמחמת זה לבדו לא חשיב צרת סוטה ואילונית ולא משום דהתנא בחר לנפשיה לדבר בזה ולהניח מלדבר בחבירו