יד יצחק - ב סא

לא הוי כפרש"י ז"ל ואולי נאמר קצת בדעת רש"י דבחולין (קט"ו א') הקשו בתלמודין כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ומשני מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו והקשו בתוס' שם ד"ה פן תקדש וז"ל וא"ת והא איצטריך לאשמעינן דמצותו בשריפה הא כלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסור ותירצו וז"ל א"נ לכתוב פן תשרף ומדכתיב תקדש משמע דאתא לאסור הנאה כקדש עכ"ל וא"כ הכא דרשב"י חשיב רק שלש מצות דנוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ והמה חדש וערלה וכלאי הכרם ולא קחשיב כלאי זרעים ג"כ דליהוו ארבעה דברים. ע"כ דממעטינן מהנאה כתלמודין דחולין מדכתיב הכא בכלאי הכרם פן תקדש ולא בכלאי זרעים ולכן לא ניחא לרש"י ז"ל לתפוס דרשה דפן תוקד אש דא"כ תקשי דלמא גם זרעים אסורין בהנאה ורק דלא הוי מצותן בשריפה ע"כ תפיס דרשה דתקדש לשון הקדש וממילא אימעיטו זרעים גם מהנאה וכדברי התוס' ועי'

דף נח ע"ב נימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי רבי רבי יוסי בר' יהודה אומר אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו מאי לאו בטובת הנאה קמיפלגי כו' ודחי לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי קמיפלגי מר סבר (היינו רבי וכפרש"י) כמי שהורמו] דמיין ומר סבר לאו כמי שהורמו דמיין ודחי לא דכ"ע כמי שהורמו דמיין כו' וכתב מרן וז"ל עי' תוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה וקסבר וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתבו התוס' ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמי כו' עכ"ל וא"כ דבריהם דהתם הוי כנגד דברי תלמודין דהכא אך אולי נאמר דהרשב"א ז"ל מביא גירסת הספרים דגרסי הכא לא דכ"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי כהורמו דמיין עי"ש. ואולי גם גירסת התוס' כן ולכן שפיר הקשו התם לפי תירוץ זה. ועי'

דף ס ע"ב במתניתין [ע"מ שיש לי בית כור עפר] הרי זו מקודשת ויש לו וכתב מרן וז"ל עיין ב"ב למ"ד ב') תוס' ד"ה דלא וצע"ג עכ"ל אולי כוונתו דשם כתבו התוספות וז"ל דלא הוי ליה קרקע מעולם מכאן תשובה לאומרים דמה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ארבע אמות בחצירי אע"ג דלית ליה קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל דקרקע אינה נגזלה כו' דהכא משמע דאפשר שאין לו קרקע וכן משמע בפרק שלישי דקדושין (ס') הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי קרקע משמע דאפשר שאין לו ודוחק לה להעמיד בגר שאין לו חלק בארץ כו' עכ"ל. ודבריהם תמוהים דהא הכא תנן ע"מ שיש לי בית כור עפר ואיך הביאו ראיה מכאן לדחות דעת האומר דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות. אך אולי נאמר בכוונת התוס' דהא מפורש במתניתין דבעינן דוקא שיש לו כדקתני ויש לו ואף למאי דמסקינן בתלמודין דקדושי ספק הוי גם אי לא ידעינן בודאי דיש לו דחישינן שמא יש לו וכדתניא בברייתא מ"מ הא לא הזכירו א דניחוש שמא יש לו בארץ ישראל מאבותיו ופשוט דאם יש עדים שאין לו קרקע מקנייה וירושה ומתנה לא הוי אף ספק קדושין. ואם איתא לדעת האומרים המובא בתוספות היה לן למיחש דילמא ירש מאבותיו בארץ ישראל קרקע המחזקת בית כור ממש כיון דלדעתם קרקע אינה נגזלת והיה לה להיות מקודשת לעולם מספק. והא דכתבו וכן משמע בפ"ב דקידושין הרי את מקודשת ל' ע"מ שיש לי קרקע משמע דאפשר שאין לו ר"ל דאפשר דידעינן בודאי שאין לו והתוס' ז"ל שם לא הסכימו לסמוך על זה לבדו לדחות דעת האומרים הנ"ל רק כתבו זאת לסניף לדבריהם הקודמים שהכריחו שלא כדעת האומרים מסוגיא דשם שאמרו בתלמודין לא צריכא דקאמרי עדים ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם וגם אח"כ הביאו עוד ראיה לדבריהם דא"כ לא יעשה אדם שני שטרי הקנאה עי"ש

מסכת גיטין

דף ג ע"א בגמרא דפריך ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי הרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא כו' ומשני בדין הוא דקיום שטרות דעלמא נמי לא ליבעי תרי מדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרכו והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ופריך הא קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה הרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה וכתבו [תוס' ד"ה האי] קולא הוא וז"ל בריש האשה רבה (פ"ח א') גבי מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה (דסמכינן על עד אחד שאמר מת בעלה שתנשא) ופריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן התם [לא שייך למיפרך] האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור ליה כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא הבעל ויערער בשקר עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה כתבו התוס' במס' בכורות (כ' א') סוף ד"ה ואב"א דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיוצא בזה מצינו בתלמודין שבועות (מ"ו ב') דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק איזהו נשך גבי הלויני ודור בחצירי דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן עי"ש. ומשום דכל אדם יש לו חזקה כשרות. וא"כ כיון דדבר רשע הוא להוציא לעז על הגט בשקר ובפרט לאסור אשה על בעלה אם תנשא ולעשות בניה ממזרים דהוי כדיני נפשות לכמה דברים וכמו שכתב המחבר בשו"ע אה"ע סימן י"א ס"ד דבעינן דרישה וחקירה אם באו עדים בא"א שזינתה לאסרה על בעלה כמו בדיני נפשות ורמ"א ז"ל הוסיף שם שאין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה ועי' בב"ש שם ובנוב"י מ"ק חלק א"ע סימן ע"ב בארוכה וא"כ הא הוי כעין חזקה דודאי לא יבוא הבעל ויערער על שקר ולאסרה על חנם ומ"מ שאלו הכא בתלמודין האי קולא הוא חומרא הוא וחששו לחששה זו הרחוקה וע"כ משום דפשוט להו דבמקום שדרשו טובת העיגון היה להם לחשוש אף בדבר שרחוק מאוד מהפסד ואין להם רק לתקן דבר שא"א לבוא לה רעה בשום אופן בעולם וא"כ גם התם הא אפשר שיבוא לה רעה אף דדייקא וע"ז תירצו דהתם טובתה הוא שנאמין לע"א ולא נחשוש כלל משום דזמנין שלא ראה אלא אחד שהיה מכיר בבעלה ואפילו היה שם הרבה מי יביאם לכאן אבל כאן יכול לשלח הגט בשנים. ועי'

שם ע"ב וכי תימא לעולם ר"א היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי [והא שלשה גיטין פסולין] דרבנן ולא בעי ר"א חתימה לשמה דתנן שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר רא"א אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכתב [רש"י ד"ה ואם ניסת] הולד כשר וז"ל אלמא ה"ק גופיה לא פסיל אלא מדרבנן [ומדפליג ר"א עליה] ש"מ אפילו לכתחלה מכשיר עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא י"ל כפשוטו דפליג על הת"ק דתולה דוקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר"א דאע"פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה