יד יצחק - ב ס

עלה א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל ואין סברא דליתי מיעוטא [למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' זבחים (ה' ב') תוס' ד"ה ניתק אין וצע"ק עכ"ל והוא דשם א"ר הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירשו התוס' בד"ה ניתק וז"ל ובא לפרש טעם למה הוא שר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהווייתו יהא פירוש בהווייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך כשיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ואין לחוש אי קאי קרא אהילכתא דכה"ג אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא עכ"ל הרי להדיא דקאי קרא אהלכתא. אך אולי נאמר בזה דבבכורות שם (ט"ז א') איתא מניין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא ואף דהילכתא גמירי לה למיתה אמרו שם דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא ה"א לרעייה קמשמע לן הלכתא למיתה ואי מהלכתא ה"א דאי אכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו ואם כן בתכלית הדבר לא קאי האי קרא אהלכתא ורק דרחמנא מלמדנו דינו של חמש חטאות דאיכא לאו בהו. ואיצטריך לן גם ההילכתא וכמו כן ההם בזבחים מלמדנו קרא דאשם הוא בהווייתו יהא דאם שחטו לדבר שסופו עומד לכך כשר ובלאו ההלכתא יש מקום לדרשא דקרא משא"כ הכא שנאמר דקרא דבני ישראל אתא למעוטי דאין העובד כוכבים מדירין בניהם דעיקר הדרת האב לבנו ליהא כלל בקרא וא"כ אין שום מקום לדרשא זו רק על ההלכתא בזה שפיר אמרו דאין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני ועי'

מסכת סוטה

דף ב ע"ב [תוס' ד"ה כל מקום] שנאמר עד הרי כאן שנים כו' וז"ל [אבל קשיא] דגבי שבועת העדות תיב והוא עד ומחייבין אפילו אחד כדתנן שבועות (נ"א ב') כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי"ל דבשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי הילכך כל היכא דמפסידו ממון מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"י ב"ק (נ"ו א') ד"ה אם לא יגיד וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י וז"ל אם לא יגיד בתרי קא מישתעי מדמקפיד על הגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון ועוד קיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש עכ"ל וא"כ לדעת רש"י ז"ל דגם אשבועת העדות קאי איך יפרנס מתניתין דשבועות דכפר אחד והודה אחד שזכרו התוס' בקושייתם ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דפשוט ליה דאין להוציא קרא זה לגמרי ממה דקים לן דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ומדכתיב והוא עד משמע דוקא שנים אבל באמת הא כתיב החטא וילפינן בשבועות (ל"ד א') לר"ש החטא תחטא מפקדון דבתביעה ממון הכתוב מדבר ושאר תנאי למדו משאר למודים וא"כ מוכרח דתלוי רק בתביעת ממון וכדעת התוס' שכתבו דתלוי בזה ע"כ פשיט קצת לקיים תרתי לדעת רש"י ז"ל דעיקרו של עדות למדים מהוא עד דבעינן שיהיו שנים דוקא וזהו דבריו בב"ק אבל במתני' דשבועות דהתם בעיקרו של עדות הוו שנים ורק דבכפירה היה אחד בזה שפיר נתפוס במ"ש התוס' דהכתוב תליא בתביעה וכל היכא דהפסידו ממון מיחייב. ועי'

דף טז ע"ב ת"ר הקדים עפר למים פסול ור"ש מכשיר מ"ט דר"ש גמר מפרה אדומה מה התם הקדים אפר למים כשר אף בסוטה כן. והתם גופא מנלן תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן [ורבנן אל כלי] דוקא עליו לערבן ופריך ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה וכתב מרן וז"ל עי' רש"י פסחים (דף ל"ה א') ד"ה מעלה וצ"ע עכ"ל אם כוונתו דשם איתא אמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי (באותו כלי שהוא מקדש מי חטאת באפרן צריך למלאותן מן המעיין ולא ימלאם בכלי אחר ויערב לתוך זה) וכתיב ונתן (דמשמע תלושין דמותר למלאותן בכלי אחר ויערם לתוך זה). והא מחוברין נינהו אלא מעלה ופרש"י מעלה בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותו בכלי ואסמכוה רבנן אקרא עכ"ל ולכאורה תקשי דכיון דמקרא דונתן מוכיח תלמודן שם דחיותן בכלי רק מדרבנן הוא א"כ הכא דפריך ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי היה ליה להשיב הא כתיב ונתן וא"א לן לומר שתהא חיותן בכלי. אולי נאמר בזה דהתם נחית רש"י ז"ל לפרש כן דפשיט להו מונתן דלא בעינן חיותן בכלי משום דברייתא דשם מסתמא קיימא כרבנן דהכא דאם הקדים עפר למים פסול דבעינן מים למטה דוקא וא"כ אי אמרת דבעינן שתהא חיותן בכלי דבאותו כלי צריך למלאותן מן המעיין איך יקויים בידינו קרא דונתן דעל מה יתן. אל ע"כ דלא בעינן מדאורייתא שתהא חיותן בכלי ואז ניחא ליה האי ונתן וכמו שמפורש שם להדיא וכתיב ונתן אלמא תלושין נינהו וכמש"ל. וע"כ דחיותן בכלי הוא מדרבנן וכפרש"י התם. משא"כ הכא דפריך ואימא עליו דוקא והיינו שיהא האפר למטה. אל כלי שתהא חיותן בכלי אין לדחות דרשא זו שתהא חיותן בכלי מונתן. דהא עדיין יש מקום לונתן דאף שהוא באותה כלי ששאב ואינו שופך מכלי אל כלי אחר עכ"ז שייך לכתוב ונתן כיון שבשאיבה זו נותן המים על האפר דלמטה ועי'

דף לח ע"א תניא אידך כה תברכו בעמידה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנלן. [דכתיב לעמוד לשרת] וכתב מרן וז"ל מה דקשה הא באותו קרא עצמו בפ' עקב כתב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עי' בספר זית רענן בפ' עקב ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן א' ובסמ"ג מצות עשה מצוה כ' הועתק (כצ"ל לכאורה) ור"נ נפקא ליה עמידה מדכתיב לעמוד לשרת ולברך בשמו עכ"ל וצ"ע עכ"ל מרן. הנה כבר כתבנו בחלק ראשון בעז"ה קודם שנודענו קושיא זו למרן ז"ל דנראה דקרא זה המובא בדברי ר"נ הוא קרא (דברים י"ח) ושם לא כתיב רק ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' גו' וכצ"ל בגמ' לא כתיב עמידה כלל ולכן הוצרך לן למגמר מלעמוד לשרת אבל מקרא דפ' עקב שרמז מרן דכתיב התם גם עמידה לכאורה לא נוכל ללמוד כלל ממנו דהא קרא זה בלוים מיירי כדכתיב בהדיא בעת ההיא הבדיל ה' שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו גו' ואיך נלמד נשיאת כפים שהוא רק בכהנים מקרא דכתיב בלוים דודאי לא קאי על נשיאת כפים דלא שייך בהו כלל ועי"ש

מסכת קדושין

דף לח ע"א [רש"י ד"ה כלאים] שאיסורן איסור עולם וז"ל זרע חטה וחרצן אסורין הגפנים לעולם [ואסורין בהנאה] דכתיב תקדש לשון הקדש] עכ"ל וכתב מרן וז"ל אין זה המסקנא דלקמן (נ"ו ב') וצ"ע עכ"ל והוא דשם אמרו כלאי הכרם מנלן שאסור בהנאה אמר חזקיה אמר קרא פן תקדש פן תוקד אש רב אשי אמר פן יהיה קודש ופריך אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין אלא מחוורתא כדחזקיה הרי דלמסקנא