יד יצחק - ב נט

היכא דלית לנו לתפוס ג"ש זו טפי מאידך ולכן הכא די לנו לימוד זה דכובד. וע"ז הקשו התו' דנילף נזיר עולם מסתם נזיר אחרי דאית לנו ג"ש דעד חודש ימים די לנו למילף מסתם נזיר ואף אם נאמר דאין הכרח לזה עדיין יש לומר לכאורה דתלמודין לאו לג"ש ממש כיוונו בימים ימים דהא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ואיך נאמר שנמסרה למשה ג"ש כזה. אלא שהוא כעין ג"ש דלא ידענו הפירוש מימים דכתיב באבשלום ולמדים פירושו מבתי ערי חומה דגם התם כתיב ימים או מעד חודש ימים ולא דמיא לכל. ג"ש דהתם אין שום משמעות בתיבה זו שנתנה לג"ש ורק דלמדים ממקום אחר דכתיב גם שם תיבה כזו ולכן פשוט לדעת התוס' דנוכל שפיר ללמוד דהאי ימים היינו חודש ימים מהא דמצינו כן בגילוח דנזירות סתם ואף דנזיר סתם פסק נזירותו ונזיר עולם עדיין נזירותו עליו כדברי מרן מ"מ הא מבואר בקרא דאין לו לחכות עד עולם דהא כתיב באבשלום שהיה מגלח ואיך שהוא פירוש דימים מ"מ מגלח היה ולגלות לן איזה ג"ש ולימוד נתפוס נוכל לידע מנזיר סתם וע"ז תירצו דלא מסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו עכ"ל. ור"ל דכיון דכהן קדושתו עולם ונזיר סתם הוא לשעה הוי כמו ללמוד נזיר מן הדיוט ולכן לא נוכל להסתייע מזה כלל אף לא בפירוש דקרא כיון דקדושתייהו לא דמו להדדי אבל מסברא זו שנזיר עולם לא פסק נזירותו ונזיר עולם עדיין נזירותו עליו מזה לא ידחה לימודנו וכמ"ש ועי'

דף יא ע"א במתניתין הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור"ש מתיר ושאלו בגמרא ולפלוג נמי ר' שמעין ארישא א"ר יהושע בן לוי חלוק היה ר"ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש משום דהוי ליה מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכל המהנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל. וכתבו [תוספות ד"ה דהוי מתנה] כו' וז"ל [וא"ת ותיפוק ליה] דנזירות א"א לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאי לבטל המעשה ולא בעלמא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא ידעתי מאי אולמא האי מהאי ואדרבא טעמא דא"א לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות מש"ה נקט יותר משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהן אמת אם היה דבר ברור שהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה אז לא הקשו התוספות דמאי אולמא האי מהאי אבל הא אין זה מוסכם דמקרי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהא ריב"ל אמר דפליג ר"ש גם ארישא ומשים דלא מקרי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהאי ע"מ כחוץ דמי וכמפורש הכא בגמ'. וא"כ אדרבא היה ליה לומר הטעם משום דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח ומה שהעיר מרן דטעמא דאפשר לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא ביבמות ע"ז נאמר דהתוס' שיטתייהו שם ביבמות (נ"ג א') ד"ה רבינא אמר שהעלו שם בשם ר"י ושכן מצא ר"י בשם ר"ת דלענין התרה לשוק לכ"ע הויא חליצה כדקי"ל דאין תנאי בחליצה (והוא משים דבעינן שיהא אפשר לקיים ע"י שליח) אלא לענין דהויא חליצה פסולה לא דלא מפקע לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלא זיקת יבמין קאמר דיש תנאי עכ"ל הרי להדיא שתפסו לדבר ברור בלא שום מחלוקת דבעינן שיהא אפשר לקיים ע"י שליח וכן כתבו להדיא גם בהמדיר ע"ד א') ד"ה תנאי דאחר שהסבירו טעמא דבעינן שאפשר להתקיים ע"י שליח כתבו וז"ל ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן כו' עכ"ל הרי דלשיטתם אין כאן שום מחלוקת. ועי'

שם בתוס' על קושייתם הנ"ל תירצו וז"ל [וי"ל אחרי שאחרים יכולים] להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דבעינן רק דשרש המעשה יוכל להיעשות ע"י שליח כמו התם בתנאי דבני גד ובני ראובן וחליצה הא עיקרו ושרשו של דבר א"א להיעשות בשום אופן ע"י שליח דהא בעינן וחלצה עלו מעל רגלו. וכן בנזירות דעיקרו ושרשו הוא שלא ישתה יין ולא יטמא למתים ואיך שייך עיקרו ע"י שליח וע"ז תירצו כיון דמעשה הקרבנות שייך ע"י שליח נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח אבל בנדרים הא עיקרו של נדר שייך הרבה גם ע"י שליח דאם ידור שירחץ וכמוהו יכול לעשות לו דברים אלו גם ע"י שליח לכן אף שדבריו שדיבר כעת לא שייך ע"י שליח לא מעכב לן כ"כ ורק דעיקרו של הדבר יוכל להיות גם ע"י שליח ועי' בנוב"י מה"ת חיו"ד סימן קמ"ז מש"כ שם

דף לח ע"ב אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים אכל זג לוקה שתים (דלוקין גם על מכל אשר יעשה מגפן היין דהוי לאו שבכללות) כו' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה אלאו שבכללות ופריך מהא דתניא אכל ענבים לחים ויבישים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ואם איתא לדאביי לילקי שש. אחת על מכל אשר יעשה ומשני תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר לא יחל דברו ודחי אי משום האי לאו שיורא הוא כי קתני מילתא דלא איתא בדוכתא אחריתא בל יחל דברו איתיה בנדרים א"ל רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים (זהו דבר הקרוש שבין הזג והחרצין שממנו נעשין שמרים) וכתבו [תוס' ד"ה והא שייר] דבין הביניים וז"ל קושיא הוא [למ"ד דלא יחל לא הוי שיור] אמאי שייר בין הביניים עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דהיכן מצינו למ"ד בל יחל לאו שיורא הוא הא מאי דאמרינן אי משום בל יחל לאו שיורא הוא היינו לתרץ לרבא דלא יקשה דליחשוב בל יחל א"כ אדרבא אם בין הביניים הוי שיור י"ל דגם לרבא הוי שיורא ומה דלא חשיב בל יחל דשייר עם שיורא דבין הביניים וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דהנה באמת אמרו בכמה מקומות איידי דאתא מדרשא חביבא ליה ומהם יבמות (ב' ב'). ואיסור בל יחל אינו מפורש בהדיא בנזירות רק נלמד בהיקש מנדרים כמו שאמרו במסכת נדרים (ג' א') ושם ע"ב הקשו דבל יחל בנזירות לא משכחת כלל עד דמסיק גם רבא התם דבאמת לא משכחת לה וההיקש דברייתא דלמדו מנדרים שעובר בנזירות על בל יחל זהו לעבור עליו בשני לאוין. ולפי זה נאמר דרחוק מאוד לומר דהתנא שייר ללאו דבל יחל כיון דהוי לאו שאינו מפורש כ"כ א"כ איך ישמטו התנא ורק בתחלת הדברים שהקשה לאביי דליחשב גם לאו דמכל אשר יעשה ותירץ דשייריה עם לאו דבל יחל הוכרח לקבל תירוצו דהא באמת לא חשבו התנא אבל כאשר עלה ליה לתרץ לרבא דבל יחל לאו שיורא הוא דלא חשיב רק איסורים דליתנייהו רק בנדרים לחודיה אז עלה בדעת רבינא מפרזקיא דכן הוא אמיתת הדבר דלא חשבו רק מחמת טעם זה אבל לא מדשייריה דאיך אפשר דלישייר תנא דבר כזה דצריך להודיענו וקרוב לטעות בו ולכן הקשה רבינא מפרזקיא דליחשב בין הביניים ושפיר פירשו התוס' דקושיא הוא למ"ד דבל יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הביניים דלמ"ד זה והיינו רבא תיקשי דליחשב בין הביניים דהא ע"כ בל יחל לאו שיורא הוא אבל לאביי אף דתירוצו הראשון דמשני דשייר בל יחל לא יקובל לנו עתה דזהו לאו שיורא הוא וכמ"ש מ"מ לא תיקשי ליה דהא שייר לדידיה גם מכל אשר יעשה אבל לרבא תיקשי ועי'

דף סא ע"ב [תוס' ד"ה ואימא] ת"ל ואימא בני ישראל מדירין בניהן בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין ביניהן בנזיר יכול לא יהו נזירים ת"ל איש הא איתמר