יד יצחק - ב נח

דלא מצי הני בסיפא גירושין משום דכשתיקה דמיא נסיב רישא משום סיפא דלא בעי למיתנא ברישא חלא גוונא [דמצי לאפוכי להו] בסיפא עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא א"נ מתני ברישא שמע ושתק וגרשה בו ביום (דכשתיקה דמיא) הוה מצי לאפוכי בסיפא שמע ושתק וגירשה למחר וכמו דתני במיתה עכ"ל ואולי נאמר בכוונת הר"נ דמה שכתב דלא בעי למיתנא ברישא אלא גוונא דמצי לאפוכי להו בסיפא ר"ל דמצי לאפוכי ויהיה חידוש בההיפוך כיון דכל בבא דרישא רק איידי דסיפא היא בעינן לפחות שיצטרך לבבא דסיפא וא"כ איך יתהפך התנא בדבריו בבבא דסיפ' עצמה שהיא העיקרית למנקט בה דבר שאין בה שום רבותא כי אם אגב דרישא דאם גירשה ומת ביום שלאחריו אין צריך לאשמעינן דהא מילתא דפשיטא היא דמה אם שמע ולא עשה כלום אינו יכול להפר כ"ש כשהוסיף מעשה כזה. ועי'

דף על ע"ב [בהר"נ ד"ה ב"ד שלאחריהם] אמרו אין אשה ו אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וז"ל ומפרשינן התם טעמייהו [אי משום סמפון] כלומר שמא ימצא בה מום ונמצא מקחו מקח טעות אי משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה עכ"ל. וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מבואר בסוגיא דכתובות דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ופליגי רק בטעמא דמשנה ראשונה אי משום סמפון אי משום שמא תשקה עכ"ל ואולי נאמר דהן אמת דכדברי מרן כן הוא בכתובות שם עכ"ז הא בקדושין (דף י' ב') אמרו בתלמודין שהרי אמרו חכמים ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא דאמר שמא תשקה. וכתבו התוס' שם ד"ה עד שתכנס וז"ל מדנקט עד שתכנס לחופה משמע דהיינו כמשנה אחרונה דפרק אע"פ שאינה אוכלת בהגעת זמן עד שתכנס לחופה ותימא דבפרק אע"פ פליגי אמוראי במשנה ראשונה כו' אבל במשנה אחרונה מודו כולהו דטעמא משים סמפון כו' והכא קאמר משום דעולא היינו משים שמא ימזגו כו' עכ"ל והיינו ממש כקושיית מרן על דברי הר"נ ז"ל אך תירצו שם בתוס' וז"ל והר"ר משה מנרבונ"ה מפרש דעד שתכנס לחופה הוי דוקא דקסבר אי לאו דגזרו מעיקרא משום דעולא משום סמפון לבדו לא היו מתחילין לגזור ולאסור עד שתכנס לחופה שהרי מומין לא שכיחי ורוב נשים אין להן מום אלא מאחר שהתחילו לגזור משום דעולא שגזרו בתחלה עד הגעת זמן משום שמא ימזגו האריכו הגזירה משם ואילך עד החופה משום סמפון הואיל וכבר הוצרכו לגזור עד הגעת זמן משום דעולא ולכך תלה הטעם בדעולא שהוא עיקר הגזירה עכ"ל. וכן נאמר ג"כ בכוונת הר"נ ז"ל דמה שכתב אי משום סמפון אי משים שמא תשקה היינו דתרווייהו איתנהו בה וכדברי הר"מ מנרבונ"ה. ועי'

דף עט ע"א בהר"נ ד"ה שהשתיקה מקיימת וז"ל נראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתיה שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי אלא דיהיב ליה כל ההוא יומא להפרה משום דעד דערבא שמשא לא מוכח מידי שיהא רוצה לקיים דדילמא בתר הכי מיפר לה כיון דבתר דעתיה בלחוד אזלינן [ומינה דכל שקיים בלבו] קיים לאלתר דהוה ליה כאילו עבר יום שמיעה עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוי דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוו דברי' כההיא דמברחת וכדומה א"כ מאי ראיה דבשתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כוונתו משום הכי הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי ככל דברים שבלב דלא מהני וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר בדעת הר"נ דהן אמת דהשתא דכתב רחמנא דצריך להפר ביום שמעו והוא לא הפר הוי כאילו מוכח וגלוי לכל שרוצה בקיומו אבל הר"נ ז"ל בנה יסודו על תחלת דינא דרחמנא שגזרה דיותר מיום שמעו לא יוכל להפר דהטעם הוא משום דרחמנא שיער דעת הבעל כיון דשתק כ"כ מסתמא רוצה בקיומו אף דעדיין הוי דברים שבלב ואינו גלוי לכל דמי יודע וישער זאת בלעדי הבוחן לבות לבד שהוא יודע דעת האדם ובפרט דלדברים שבלב בעינן דוקא שיהיה גלוי לכל העולם ואז הוו דברים וכמו שהעלה המהרי"ט בח"ב סימן מ"ה ולפחות לכל העולם לא גלוי הדבר ולכן פשוט להר"נ דהכא די לנו רק שיהיה בלבו לקיימו וכן מצינו בנודר להביא קרבן דדי לנו אם גמר בלבו מדכתיב וכל נדיב לב עולות כמובא בשבועות (כ"ו ב'). ועי'

דף פא ע"א [בהר"נ ד"ה ערבוביתא] דרישא וז"ל [כשאינו מסרק] ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא מתיא ליה נידי עוירא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רבינו יונה פ"ב דברכות (י"א ב') ד"ה מתניתין רחץ וצע"ק עכ"ל אולי כוונתו דהתם תנן דר"ג רחץ לילה בלילה הראשון שמתה אשתו א"ל תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ א"ל איני כשאר כל האדם אסטניס אני: וכתב הר"י וז"ל פר"ח ז"ל משום דהוה ליה סכנה ולפיכך מותר. ואין זה נכון כיון שיש בו צערא מותר כו' כדאמרינן בנדרים ערבוביתא דרישא מביא לידי עוירא פירוש מתוך האבק הנעשה בראש והמאכולת מזיק לעינים אם מתאחר לרחוץ עכ"ל וא"כ מהא דר"ג מוכח דלזה צריך לרחוץ הראש וכשמונע הרחיצה בא הערבוביתא ודלא כהר"נ שכתב דהוא משום שאינו מסרק ראשו דא"כ למה רחץ ר"ג הו"ל טפי למסרק ראשו דזהו דבר המותר לכל אבל גם למי שאינו איסטניס כדקיי"ל ביו"ד סימן ש"צ עי"ש. אך ים לומר להר"נ ז"ל דחדא מינייהו מועיל או רחיצה או שיסרק הראש והוא חדא מינייהו נקיטי והא דרחץ ר"ג ולא סרק דמותר לכ"ע ע"ז נאמר לדעת הר"נ דאולי סובר כדעת הגה"מ בשום אור זרוע דאסרינן לאבל גם לסרק ושוים המה רחיצה וסירוק הראש ולכן רחץ ר"ג דכיון שהיה איסטניס והותרה לדידיה משום צערא אין נ"מ בין רחיצה לסירוק. ועי'

מסכת נזיר

דף ה ע"א ר' נהוראי אומר נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום מ"ט גבי כהנים דמגלחין לשלשים יום משום דאיכא כובד הכא נמי איכא כובד וכתבו [תוס' ד"ה מ"ט גבי כהנים] וז"ל וא"ת והא כהנים עצמם ילפינן מסתם נזיר פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא"כ ניליף [נזיר עולם מסתם נזיר דהויא שלשים יום כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא פשיטא דאין ללמוד נזיר עולם מנזיר סתם דהתם פסק נזירותו ונזיר עולם עדיין נזירותו עליו אלא דילפינן תחלה כהן מנזיר פרע פרע דגבי כהן שיעורו שלשים יום ואמרי' הטעם גבי כהן משים כובדו וידעינן דשיעור כובד ל' יום וזהו העיקר מה דרצינו למילף שיעורא דכובד כמה הוי ומה שייכות למילף ענין זה מנזיר סתם עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דהנה רבי סובר דמגלח אחד לשנים עשר חודש ואמרו כאן בגמ' דיליף ימים דכתיב בגילוח דאבשלום שהיה נזיר עולם מימים דכתב בבתי ערי חומה בג"ש שהוא שנים עשר חודש ופשיט להתו' ז"ל דהא שאמרו בתלמודין בטעמא דר' נהוראי דגמר מכהני' ומשים דאיכא כובד לא משום דלית ליה ג"ש דרבי דזהו דבר שרחוק לאמרו דר' נהוראי לא קיבל ג"ש זו אלא דגם ר' נהוראי קיבל ג"ש זו אך דיליף ימים דאבשלום מעד חודש ימים ואף דהתם יש עמו חדשים והכא אין עמו חדשים מ"מ הא תנא דבי ר' ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה ואף היכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן וכמי שאמרו בדעת רבי עדיין אפשר לומר לדעת ר' נהוראי כיון דמצינו בכובד דכהנים שהוא אחת לשלשים יום פשיט לו למנקט טפי ג"ש זו דעד חודש ימים והא דהיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן היינו