יד יצחק - ב נו

היולדת למחוסר כיפורים דשיטה ומה לי קטן ומה לי שוטה תרווייהו לאו בני דעה נינהו ורבי רחמנא להאב ומזה נדע גם לבעל כיון שחייב עצמו בכל קרבנותיה ואם אינו ענין למחוסר כיפורים תנהו ענין לחטאת חלב שמביא על אשתו השוטה דמדה היא בתורה אך לפי מאי דמסיק דחטאת חלב אינו במציאות כלל להביא בשביל אשתו השוטה ע"כ קרא זה אתא למילתא דאתיא במה מצינו וטרח וכתב ליה קרא דהלא גם במילתא דאתא בג"ש והיקש כתב הר"נ בריש מכילתין (ג' א') ד"ה לנדור נדר דטרח וכתב ליה קרא כ"ש במילתא דאתיא במה מצינו ועי' בתוס' שבת (קל"א ב') ד"ה אי מעומר או אולי דלפי המסקנא נאמר דרחמנא אתי לרבויי שוטה דלא נימא דשוטה מיגרע גרע משום דלית ליה דעת כלל כדמצינו בשבת (קנ"ג א') במי שהחשיך לו בדרך ויש אתו קטן ושוטה דיתן כיסו לשוטה ולא לקטן משא"כ המקשה לא נחית לחלק כלל דהא בכל הש"ס נכללו קטן ושוטה כחדא ולכן פשוט ליה דדרשינן לחטאת חלב וכמ"ש ועי'

דף מא ע"ב [בהר"נ ד"ה אלא רפואת] נפש גופו וז"ל ומתוקמא בשנכסי רופא אסורים על החולה ומשו"ה לא ירפא בהמתו וכשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאותה [דהא תנן] ומחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא שם אין הטעם דמשום מצוה שרי ליהנות אלא משום דנותן לו את שלו ומונע רק לאחרים ליטלו והוי מבריח ארי ולא מיקרי מהנהו וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה אלא דמונע לאחרים ליטלו אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דפשוט דכוונת הר"נ הכא דהסמים נותן בעל הבהמה וכמו שכתב להדיא בד"ה אבל אומר לו. דאף ברפואת גופו בעינן שיהיו הסמים מדידיה וגם איירי מסתמא במקום שאין נותנין עליה שכר וכמו שכתב הב"י בטוי"ד סימן רכ"א ע"ש: ולכן פשוט להר"נ דכיון שאין כאן רק טרחה לחודיה שרי וכמו דטרחה זו מותרת בהחזרת אבידה משום דמיקרי מבריח ארי וכדברי מרן. גם הכא הא מבריח מה"מ ממנה ולא דמיא למפטם בהמתו דהתם מוציא עליה הוצאות מרובים ועי'

דף מז ע"א [בהר"נ ד"ה בעי רמי בר חמא] כתב בתה"ד וז"ל ופשטינא לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ומיירי שהדירה בעודה ארוסה וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא דאפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה [והכי מוכח] בכתובות בפרק המדיר (דף ע') עכ"ל וכתב מרן וז"ל שם מסקינן דנשאת סברה וקיבלה וצ"ע עכ"ל עיין שם בכתובות מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף מט ע"א במתניתין הנודר מן המבושל מותר בצלי ובגמרא תניא ר' יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר [שנאמר ויבשלו את הפסח] באש כמשפט וכתב מרן וז"ל קשה לי אמאי לא מייתי ראיה מדכתיב פ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דהנה שם באותה פ' כתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והקשו בספרי והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה ע"כ והובא גם ברש"י בחומש שם ועי' פסחים (ע' ב'). וא"כ אין להוכיח כ"כ מקרא זה דובשלת כיון דגם בחגיגה משתעי אולי על חגיגה קאי והיא באמת מבושלת לדעת חכמים כתלמודן פסחים (דף ע' א') הלילה הזה כולו צלי וא"ר חסדא זו דברי בן תימא דמשווי חגיגה לפסח אבל לחכמים מותר לבשלה ולכן הביא קרא זה דדברי הימים דמשמע להדיא דבצלי משתעי דכתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות גו' וא"כ ע"כ דהאי ויבשלו את הפסח באש צלי הוא ונקרא בישול אחרי כותבי בעז"ה מצאתי כן בת"י ע"ש

דף נח ע"א דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור (ואוסרין בכל שהן) וכל דשא"ל מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור אמרו לו [והלא שביעית אין לה מתירין] ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כ"ש במינה אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם וכתב מרן וז"ל קשה לי הא יי"נ דאין לו מתירין ואוסר במינו במשהו ומשום חמץ ליכא קושיא כ"כ די"ל דמה דגם באינו מינו במשהו לא קחשיב אבל מיין נסך קשה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה במסכת ע"ג (דף ע"ג א') אמרו שם בגמרא דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל וכן נפסק בהרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות ובטוש"ע יו"ד סימן קל"ד ולכן לא מיבעי לדעת הרמב"ן והרא"ש והטור דס"ל דגם בנפל היתר לתוך איסור אם נפל בבת אחת ויש ששים בהיתר מותר הכל בודאי יש מקום לדעת תלמודין דלא הקשו מיין נסך. דהתם רק אם נפל מעט היתר אז אסור משום דנתבטל ראשון ראשון ואין כ"כ קושיא לר"ש אלא אף לדעת הרמב"ם ז"ל שחולק ע"ז מ"מ כיון דבנפל האיסור לתוך היתר בטל לכ"ע ואינו אוסר במשהו לכן לא ניחא לתלמודין להקשות לר"ש מיי"נ. דר"ש אמר לך דלא קחשיב רק איסורים דבכל ענין אוסרים במשהו כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש ושם לא מצינו חילוקים כאלו ועי'

דף נט ע"ב גופא א"ר חנינא תירתאה א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר ופריך למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה ומשני (שם ס' א') בגידולי גדולין קאמרינן הא נמי תנינא גדולי גדולין חולין ומשני הא קמ"ל אפילו בדבר שא זרעו כלה ופריך והתנן [הטבל גדוליו מותרין] בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי הא טבל ל"ש שגדוליו יהיו בטלין דהא טבל אוסר בכל שהוא והוי כמו נדרים דגדולי גדולין אסורין דאין לו ביטול והוי דבר שיש לו מתירין וה"נ בטבל וצ"ע עכ"ל והוא דלעיל (נ"ח א') חשיב ר"ש בדברים שיל"מ גם טבל וא"כ הא דמיא לנדרים דהוי דבר שיש לו מתירין ואולי נאמר בדעת תלמודין דטבל דהכא לא הוי דשיל"מ דהא קיי"ל דכלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים דבטל ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך להוציא הוצאות עליו להגעילו וכמו שכתב הטור בשם הרשב"א ביו"ד סימן קכ"ב והוא גם דעת ר"ת. וא"כ בשלמא נדרים שפיר מיקרי דשיל"מ דישאל על נדרו ויתיר לו ויהיה מותר בכל. משא"כ הכא בגידולי טבל דאם נאמר דגם גידולי גידוליו טבל הוא יהא אסור גם באכילת עראי עד שיעשר ואף ליתן לבהמתו וא"כ הא מפסיד המעשר והתרומה מכל אכילת עראי שיאכל הוא וב"ב כמה פעמים ויאכיל גם הרבה לבהמה והא דטבל מיקרי דבר שיל"מ כדברי ר"ש דלעיל (דף נח) היינו בטבל שנתערב משום דמה יפסיד אם יתן מעשר על הטבל שנתערב הא גם אם לא נתערב היה צריך ליתן מעשר על מעט הטבל וכן עתה יתרום ויעשר על מעט הזאת שנתערב. משא"כ בגידולי טבל דאיירי הכא לא מיקרי כלל דבר שיל"מ. והא דבאמת לא מצינו שום חילוק בטבל ואפילו אם צריך להוציא עליו הוצאות אינו בטל היינו מטעם דתלמודין דמס' ע"ג (דף ע"ג ב') שאמרו כהיתירו כך איסורו מה היתירו במשהו דחטה אחת פוטרת את כל הכרי כך איסורו כן. וכהתוס' שם ד"ה טבל וכל זה הוא רק בטבל בעין שנתערב משא"כ בגידולי טבל דהכא דאין לנו לאסור גידולי גידוליו רק מטעם דשיל"מ וכקושיית מרן דמדמהו לנדרים ולדעת תלמודין לא מיקרי כלל דשיל"מ וכמ"ש ולכן הקשו שפיר דכיון דבזרעו כנה מחמרינן בתרומה יותר מטבל דבטבל גדוליו מותרין ובתרומה אסור א"כ דבר שאין זרעו כלה דגם בטבל אסור