יד יצחק - ב נה

דאמרי נמי אין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי כשנחלק עמו בחייו דכיון שלא קיבל רביה דבריו נדחה דברי התלמיד אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא אדרבה קי"ל הלכתא כבתראי אע"ג דתלמידי דקמאי נינהו עכ"ל. ורצה בזה רק לדחות דבריהם דמטעם זה הכריחו דהלכה כרבה ודחה הוא ז"ל דהא אדרבה קיי"ל הלכתא כבתראי והיינו בשאר האמוראים והכא לפחות לגבי רבה ורבא עדיין לאו ודאי הוא שהלכה כרבה ולקולא. ואם כן שהדבר בספק ממילא קי"ל התם כרבא דהא הוא המחמיר ואינו מחלק כלל בין דפנות מגיעות לסכך ובין אינם מגיעות ובין יש בה יותר מארבע אמות ובין אין בה יתר מארבע אמות ולכן ראוי התם לנקוט כרבא ובפרט דהתם יש עוד כמה הוכחות לדעת רבא וכמו שהובא שם בהרי"ף והר"נ עי"ש אבל לא להחליט דמשום זה לבדו הלכתא כרבא ועי'

דף לא ע"א [בהר"נ ד"ה אמר שמואל] הלוקח כלי מן התגר ונאנס בידו חייב וז"ל אוקמינן התם בפרק הספינה דקיצי דמיה הלכך סמכה דעתיה דלוקח שאם רצה ללוקחן הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל ההנאה ללוקח הוא ולא למוכר [והוה ליה כשואל] דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בהר"נ פ"ק דמס' ע"ג דף של"ג ב' וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב הר"נ בהא שאסרו למכור בהמה לעובד כוכבים משום איסור דנסיוני דמחמר אחריה וז"ל אבל אני אומר שאין צורך לדחוקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כי האי גוונא רשות לוקח היא כו' ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל כל זמן שאינה מחזירה שהרי בפרק הספינה אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהנותן כלי לאומן ונאנס בידו חייב והני מילי דקייצי דמיה כו' ואמרינן התם דכיון דקייצי דמיה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאלמא שמתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהם אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד מקדיש כו' עכ"ל הרי להדיא שכתב דלא דמיא כלל לשואל והכא כתב דהוה ליה כשואל דמשום כל הנאה שלו חייב באונסין ואולי נאמר בזה דהר"נ ז"ל דקדק התם במס' ע"ג לומר ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה כו' כ"ז שאינה מחזירה כו' כמש"ל ולכן אפשר לומר דבאמת כ"ז שאינה מחזירה אין כאן דין שואל כלל כהוכחתו מההיא דב"ב משא"כ הכא שלא דיבר דוקא בכל זמן שאינה מחזיר אולי דעתו דאף בשעה שמחזיר' ואינו חפץ בקנינו ג"כ חייב באונסין וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל דחייב באונסין גם בשעת חזרה וכן הוא גם דעת הרשב"ם ומובא דעתם בטוח"מ סימן ר' וא"כ בזה א"א לומר שיש ביה דין לוקח כיון שכבר חזר במקחו ואינו רוצה בקנינו ואולי אם נדע באמת דחזר בו הלוקח בשעה שהקדישה המוכר שפיר חל ההקדש ובזה אין לנו הוכחה מתלמודין דב"ב דההקדש לא חל. וא"כ שפיר נקט הר"ל ז"ל הכא דהוה ליה כשואל דמשום כל הנאה שלו חייב באונסין ושואל שהחזיר שאלתו בתוך ימי השאלה אז חייב באונסין גם בשעת חזרה כמו כן הכא כיון דמתחלה קודם החזרה היה ליה דין לוקח. לכן אף שעתה חוזר במקחו עדיין נשאר עליו דינו דשואל. ועי'

דף לה ע"א [בהר"נ ד"ה מת או שנתנו לו במתנה הרי זה מותר] וז"ל משום דכי מת או שנתנו לו במתנה לא פרתו ולא קרדומו ולא נכסיו הן וקס"ד שהמדיר נתן למודר ואפילו הכי שרי [וקשיא לרבא דאסר] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא רבא פשט רק מכח הוכחה דאילו ככרי עליך לאפוקי מאי וכדפירש הר"נ לעיל וזהו שייך בככר דסתם הנאת ככר רק לאכילה וכמ"ש הרא"ש אבל הכא בפרה ובקורדום לא שייך הוכחה זו דבא לאפוקי בעוד שהפרה שלו אסור להשאיל להנות ממנה א"כ יש לומר דרבא מודה בזה דמותר בנותן מתנה וצ"ע עכ"ל והוא דלעיל (ל"ד ב') בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתן לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתא ברשותו הוא דאסור אבל כי נתנה לו מותר או דילמא עליך א"ל עילויה שוויתיה הקדש. ופשט ליה דודאי כוונתו לאוסרו עליו כהקדש ואסור ליתן לו במתנה דאל"כ ככרי עליך דאסר עליה למאי דהא כ"ז שלא יתן לו בלאו הכי לא יוכל חבירו ליטול דבר שאינו שלו והקשו בגמרא לרבא מהא דתניא אמר לו השאילני פרתך א"ל קונם עליך פרה זו אם אני קניתי אלא פרה זו או שאסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו וכן אם א"ל השאילני קרדומך כו' ונמצא שיש לו בחייו אסור מת או שנתנו לו במתנה מותר וע"ז הקשה מרן דהא רבא לא אמר לעיל דאסור רק בככר דאם לא שבא לאסור אף אם יתן לו במתנה למה אמר ליה כלל ככרי עליך ולא שייך לומר דבא לאסור עליו שלא ישאילנו דהלא סתם ככר עומד רק לאכילה ולא לשום הנאה אחרת משא"כ הכא בפרה ונכסים עדיין יוכל להיות שאוסר עליו שלא ישאילנו ליהנות ממנה ולא תקשה כלל לרבא אך אולי נאמר בזה דפשוט לתלמודין דאם נאמר דגם רבא מודה במטלטלין דאם נתן לו במתנה מותר ולא אסר עליו רק לה שאילו א"כ מדוע אוסר בככר הלא גם בככר יש לומר שבא לאסור עליו שלא ישאילנו לאכילה ע"מ שיחזיר לו אחר דהא גם מטלטלין קיימי ברשות השואל לכל דבר דרק קרקע בחזקת בעלים קיימא ועכ"ז מחלקינן דשאלה לחודא אסור ומתנה מותר וכמו כן נחלק בככר ולמה אסרו רבא גם במתנה ואין לחלק ולומר דמטלטלין שאני דהדרו בעינייהו ושם בעליהן עליהן ולא כן בככר דשאלו לאכילה דא"כ גם במעות יאסרו במתנה משום דלמאי הדירו ואי להלואה הא לא הדרי בעינייהו ובאמת הלא תניא בברייתא הכא נכסי עליך ומפורש אמרו בב"ב (ק"נ ב') דזוזי איקרו נכסי ואף דעדיין יש לחלק בין נכסי דהתם לנכסי דהכא במה שכתבו התוס' שם (ס"ב א') ד"ה ואי. עכ"ז לא ניחא לתלמודין לחלק בהכי דחידוש וחילוק כזה הו"ל להברייתא לאשמעינן אלא פשוט דלכ"ע לא בא לאסור עליו רק קנין עצמיי וכדומה לזה שהוא הנאה מרובה ומה שכתב הרא"ש דסתם ככר אין בו כי אם הנאת אכילה ר"ל דאם היה ליה איזה הנאה אחרת חשובה יכולין לומר דאסרו מההיא הנאה אבל לאוסרו בשאלה לא חשיבא הנאה כ"כ דלאסור רק את זאת בככרי עליך כיון שחוזר לו כמו שהשאילו. ועי'

דף לו ע"א גופא אמר ר' יוחנן הכל צריכים דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ופריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודה דאמר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת כו' אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום [היכי דמי] עד דדחי ליה דאשתו שוטה לא משכחת כלל דתתחייבה בחטאת. וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא אף אילו היה במציאות כן היכי נזכר בדברי ר' יהודה שמביא על אשתו שוטה דהוא אמר רק דאיש מביא קרבן על אשתו וממילא דרשינן ומוקמינן דזאת תורת היולדת (המובא לעיל דאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שהוא מדכתיב וזאת תורת הזב בין גדול ובין קטן וע"ז הקשה אלא מעתה זאת תורת היולדת גם שם תרבה קטנה הא אינה בת בנים ומשני דזאת תורת דהתם מרבה אשתו שוטה כר' יהודה) לרבות אשה שוטה ורבי קרא ביולדת דהיינו מחוסרי כפרה ובחלב ליכא ריבוי באמת ואינו מביא על אשתו שוטה דבעי דעת עכ"ל. ואולי נאמר בזה דפשוט להמקשה דאם מצינו באמת חטאת חלב בשוטה אן בודאי האיש מביא חטאת על אשתו השוטה ומקרא דזאת תורת דאם נאמר דקאי רק על מחוסרי כיפורים לבדו הלא מיותר הוא דכיון דמרבינן מזאת תורת הזב שיכול האב להביא על בנו קטן המחוסר כיפורים ל"ל תו זאת תורת