יד יצחק - ב נד

משום בל תאחר וכתב מרן וז"ל תמוה לי מהיכן פשוט יותר חטאת יולדת מחטאת נזיר וכמו דהיינו אומרים דחטאת נזיר אינו בבל תאחר כיון דלא מתפיס בנדר וקרא דכי ידרשנו לא איירי בכל חטאות אלא בחטאת חלב ה"נ לא היינו מוקמינן לקרא בחטאת יולדת והיינו אומרים באמת דבחטאת יולדת ליכא בל תאחר אלא לבתר דדרשה מהיקשא דבחטאת נזיר איכא בל תאחר ה"נ בחטאת יולדת וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר במה שכתבנו דחטאת נזיר לא נכלל כלל בקרא דדרש ידרשנו דמי בקש זאת מידו ואדרבה הוא הכניס עצמו בעבירה ורוצים אנו שיבטל וישאל על נזרו וכל זה הוא בחטאת נזיר משא"כ בחטאת יולדת כיון דכן הוא בריאתו של עולם ומצות פרו ורבו היא מצוה הראשונה לכן נכללת בכי דרש ידרשנו ולכן אף דלא אתיא לכפרה מ"מ פשוט הוא לתלמודין שעובר בבל תאחר דהא הוא בכלל כי דרש ידרשנו ואין לנו למעוטי בלא ההיקש רק חטאת נזיר לבדו שאינו בכלל דרש ידרשנו וגם קיל הוא מכל החטאות. ועי'

דף ו ע"ב בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אי דא"ל לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן אלא כגון דא"ל לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת. מי אמרינן ואת נמי ותפסי בה קדושין או דילמא ואת חזאי א"ל כו' ופריך ומי מיבעי ליה לרב פפא והא מדאמר ליה ר"פ לאביי מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מכלל דסבירא ליה לר"פ דיש יד לקידושין ומשני חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל א"ל לאביי וכתב [הר"נ ד"ה מגו] וז"ל וא"ת מאי קמספקא ליה בקידושין מאי שנא מגיטין דלכ"ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל דלא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח וי"ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה [דהיינו נתינת הגט לידה] הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מיקרי משא"כ בעיין דלחדא יהיב לה שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלפי"ז מאי פרכינן מכלל דסבירא ליה לרב פפא יש יד והיינו דמשמע דמוכיחות מהני (בקידושין) כמ"ש הר"נ והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד דעיקרו מוכיח עכ"ל הנה לכאורה יש מקום לחלק לדעת הר"נ בין מעשה דגיטין למעשה דקדושין דומה למה שמצינו בגיטין (כ"ב ב') דחרש שוטה וקטן כשרין לכתוב את הגט כשגדול עומד על גביהן דאז בני כוונה נינהו משא"כ בחליצה לא מהני אף דב"ד עומדין על גביו דשוטה וחילקו בתוס' חולין (י"ב ב') ד"ה מאן תנא וז"ל וי"ל דלגבי גט מהני דבגט מוכחא מילתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה הלכך אפי' בשוטה מהני כשגדול עומד על גביו עכ"ל וכ"כ אפשר לחלק גם להר"נ ז"ל דבגט כיון שצריך דקדוקים הרבה בשמו ושמה ושם עירו ועירה לכן אף דלא אמר ודין דיהוי ליכי מנאי רק ודין דיהוי ליכי מ"מ מוכיח טפי מיקרי משא"כ בקידושין אך טפי נראה לומר דהר"נ ז"ל כיוון לענין אחר קצת דלעיל (ה' ב') ד"ה ר' יהודה בתוך הדיבור כתב הר"נ וז"ל וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפי' למאן דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלא ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' והוסיף לומר דגם ממני לא בעינן בגירושין לדעת שמואל מטעם זה ורק בקידושין לבד אמרינן לשמואל דצריך לומר הרי את מקודשת לי משא"כ בגירושין עי"ש וא"כ למה נחית הכא הר"נ ז"ל לחדש סברא אחרת ולחלק בין קדושין לגירושין משום דבגירושין איכא מעשה כו' כמש"ל הא אפשר ליה לחלק בסברא דאין אדם מגרש כו' וכמו שחילק לעיל ואף לסברא האחרונה שבר"נ שם דגם בגט בעינן שיכתוב ממני מ"מ אין זה רק דבלא ממני הוי ידים שאין מוכיחות כדבריו שם אבל הכא דפריך על ידים מוכיחות מ"ש דבגט מהני על זה בפשיטות הי"ל לחלק מטעם דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא פ"כ דסבירא ליה להר"נ ז"ל דמטעם זה דאין אדם מגרש לא יקרא רק יד מוכיח ולא עיקר מוכיח וכאשר מצינו להדיא בתלמודין דתפיס זאת ליד מוכיח וכאשר הזכיר הר"נ ז"ל וכיון דמחמת סברא זו דאין אדם מגרש לא מקרי עיקר מוכיח כמו כן נאמר בפשיטות לדעת הר"נ דגם הא דנעשה מעשה בגירושין גם זה לא יעשה. לן עיקר מוכיח רק בצירוף סברא זו דאין אדם מגרש אשת חבירו והר"נ ז"ל לא כתב זאת להדיא כיון דסברא זו דאין אדם מגרש נזכר להדיא בתלמודין לעיל סמוך לזה אין לו להזכירו כ"כ. ולכן לא חשש לקושיית מרן דכל זה הוי רק בגיטין לחודיה. ולא כן בקידושין דשם בודאי לא מקרי משום זה עיקר מוכיח ועי'

דף ז ע"א [יש יד לצדקה] או אין יד לצדקה וכתב מרן וז"ל קשה לי הא הר"נ לעיל ד"ה בעי רב פפא כתב הא דמיבעי בקידושין אם יש יד ולא ילפינן מנדרים דדילמא נדרים חמירי דאפי' בדיבורא בעלמא חיילי משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמיתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים עכ"ל ואולי נאמר דהר"נ ז"ל הוצרך להמציא סברא זאת דנדרים בדיבורא בעלמא חיילי רק לענין קדושין דהוי איסור חמור דא"א משא"כ לגבי צדקה בפשיטות טפי אית לן לחלק דבנדרים איכא בל יחל ולא כן בצדקה ועי'

שם ע"ב א"ר חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה כו' אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה [ש"מ תלת] ש"מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ושמע מינה נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ושמע מינה אין בין נידוי להפרה ולא כלום וכתב מרן וז"ל קשה לי אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי עכ"ל. הנה לכאורה פשוט דתלמודין דאמר להאי ש"מ היינו מעובדא דרב הונא ובאמת מעובדא דידיה אין להוציא רק תלת ולא ארבעה אך בודאי דכוונת מרן להקשות מדוע לא כללו גם דברי ר' חנין ולומר ש"מ ד' ולא לסמוך ש"מ שלהם על עובדא זו לבדה אך אולי נאמר ע"ז דהנה לדברי ר' חנין הובא ראיה מפני שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצוייה ועניות כמיתה כו' ולכן כיון שזה דבר ברור לא צריך להזכיר כלל ש"מ דהלא גם אנו נלמוד מסברא זו הפשוטה ואין דרך להוסיף ש"מ על עיקר דברי האמורא ורק משום דמעובדא דרב חסדא נוציא עוד תרי דיני לכן כולל גם דצריך לנדותו השלישי אף דדבר מבורר הוא. ובפרט דגם ר' חנין בעצמו אמר דיניה בהדיא ולא שייך כ"כ לומר ש"מ רק בתלת אלו דמחד עובדא יצא לן כולהו. ועי'

דף כו ע"ב [בהר"נ ד"ה ולרבא] כתב וז"ל ובפלוגתא דרבה ורבא כיון [דאיכא למימר] דהלכתא כרבה דהוא רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתראה הוא נקטינן כרבה לחומרא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בר"נ ריש סוכה דף רל"א וצ"ע עכ"ל והוא דהתם פליגי רבה ור' זירא ורבא בטעמא דסוכה שגבוה למעלה מכ' אמה פסולה והסכים שם הר"נ דהלכה כרבא ולא כרבה דקי"ל כבתראי אע"ג דתלמידי דקמאי נינהו והכא מספקא ליה וכתב דלחומרא נקטינן אך אולי נאמר דהר"נ ז"ל התם לא בא לתפוס בודאי דהלכה כרבא מהאי טעמא דבאמת בזה נסתפקו הגאונים ומובא בהרא"ש ז"ל בפרק המדיר סי' י"ג וז"ל ומצאתי שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי אם הוא אף כנגד רבה שהיה רבם או לא וזהו ספיקותיה של הר"נ הכא ג"כ. והתם כתב רק לדחו' דעת האומר שפסק שם כדעת רבה דז"ל שם איכא מאן דאמר הלכתא כרבה כו' ועוד דמסייעין דבריהם בעלי סברא זאת משום דרביה דרבא היה ודחה הר"נ וז"ל ומאי