יד יצחק - ב נג

ואחד בלב מקרא דמדבר שקר תרחק כמו שלמדו מקרא זה בשבועות (ל"א א') מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וכדומה לזה למדו עוד שם מקרא דמדבר שקר ולכן מקרא זה דהין צדק למדים אנו לר"י לדברים שיש בהן משום מחוסרי אמנה וכ"ש לפריעת בע"ח מצוה ועי'

דף קג ע"א ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבניו כו' הזהרו בכבוד אמכם ופריך דאורייתא היא ומשני אשת אב הואי ופריך הא נמי דאורייתא היא כו' ומשני [הני מילי מחיים] אבל לאחר מיתה לא וכתב מרן וז"ל עי' רשב"ם ב"ב (קל"א ב') ד"ה ואשה אצל בני הבעל וצ"ע עכ"ל. והוא דשם איבעיא להו אשה אצל בני הבעל מהו (אם כתב לה נכסיו מי אמרינן אפוטרופא שויה כמו דאמרינן באם על הבנים או לא) וכתב רשב"ם וז"ל ואשה אצל בני הבעל דלא הוו ליה בנים ממנה דנימא אפוטרופא שויה כדי שיכבדוה בניה שחייבין בכבודה אבל יש לו בנים מאשה אחרת אינן חייבין בכבודה כ"כ אלא מיתורא דקרא את אביך לרבות אשת האב וכל מי שאינן חייבין בכבודו אינו מקפיד אם אין מכבדין אותו כו' עכ"ל. משמע מדבריו דמ"מ מיתורא דקרא חייבין בכבודה אף לאחר מיתת האב וזהו שלא כדעת תלמודין דהכא אך אולי נאמר דהנה הרשב"ם ז"ל מתחלה כתב ואינן חייבין בכבודה כ"כ אלא מיתורא דקרא ואח"ז כתב וכל מי שאינן חייבין בכבודו ושביק לתיבת כ"כ. ולכן יש לומר דהא שכתב ואינן חייבין בכבודה כ"כ היינו גם בחייו דאב אינן חייבין רק מיתורא דקרא ולכן אינו מקפיד לאחר מיתתו דאז אינן מחוייבים כלל אפי' מדרבנן וזהו שסיים בסתם וכל מי שאינן חייבין בכבודו ר"ל שאינן חייבין כלל. משא"כ אם היו מתחייבין בחיים מדאורייתא אז היה מקפיד גם לאחר מיתתו (והא דהכניס עצמו לזה הוא משום דפשיטא להרשב"ם דלא מפני שרוצה שיקיימו בניו מצות כיבוד עשה אותה אפוטרופא אלא משום שמקפיד על כבודה עשה אותה אפוטרופא וכן מטין דבריו סוף ד"ה אשתו. ארוסה שכתב וז"ל נראה לי בנו ואשתו אשתו משום אפוטרופא ובנו משום מתנה דאדם רוצה שיכבדו בניו את אשתו אפילו אינה אמם שהן חייבין בכבודה דדרשינן את אביך לרבות אשת אביך וכ"ש זו שהיא אמם כו' עכ"ל. ולמה הביא דרשה זו והוסיף לומר כ"ש זו שהיא אמם דהלא בודאי אמם היא אלא משום דפשוט ליה דלאו משום שרוצה לזרז אותם במצות עשה אותה אפוטרופא אלא משום שהיא אשתו ורוצה בכבודה גם לאחר מיתתו לזה הביא תחלה דרשה זו דאת אביך זו אשת אביך וא"כ רואין אנו שרצון האב בזה כיון דנכלל בכבד את אביך ורק דמשום זה לבדו לא נאמר עדיין דשויה אפוטרופא וכמו שכתב הרשב"ם להדיא אחר כך דבאינו אמם אינו מקפיד האב בכבודה כיון דאינם מחוייבים כ"כ בכבודה לזה הוסיף כאן כ"ש זו שהיא אמם ועי']

דף קיא ע"ב א"ר חייא בר יוסף עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכתבו [תוס' ד"ה בלבושיהן] וז"ל משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא [בלבושיהן מחיים] עכ"ל וכתב מרן וז"ל ובירושלמי שם אמר על ההוא דר' אמר לא כמו דבר נש אזיל הוא אתא ורבנן אמרי כמו דבר נש אזיל הוא אתא מבואר דפליגי בזה ר' ורבנן וס"ל לרבנן דעומדין בלבושיהן שנקברו וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בכוונת התוספות דלא באו לשום מחלוקה בין הסוגיות ורק באו לתרץ אגב אורחייהו ממה שיקשה לכאורה על ר' חייא בר יוסף שחידש משמיה דנפשיה דבר שכבר אמרו ר"מ בסנהדרין (צ' ב') דאיתא שם שאלה קליאופטרא מלכתא את ר"מ אמרה ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ אלא כשהן עומדים עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין אמר לה ק"ו מחטה ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברו בלבושיהן עאכ"ו וע"כ הראו מקום התוס' ז"ל דדעת רבי בירושלמי שלא יעמדו בתכריכין ורק בלבושיהן דמחיים ולכן אשמועינן ר' חייא בר יוסף דלא כן הדבר ורק כרבנן דרבי ועי'

מסכת נדרים

דף ג ע"ב בגמרא בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה [כגון דאמר ככר זו אוכל] ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל שתה קם ליה בבל ישתה. וכתב מרן וז"ל עי' לקמן דף ח' בהר"נ ד"ה והלא מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר החפץ עליו ובנדר שלא אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה עכ"ל הנה בשיטה מקובצה הגירסא כגון דאמר ככר זו עלי שהוא אסור בה משום ידות נדרים כו' עכ"ל וכן מצאתי להגאון בעל יד שאול בהגהותיו ליו"ד סימן ר"י בשם ילקוט נשא דהגירסא דאמר ככר זו עלי ע"ש וא"כ היינו איסור חפצא ועי'

דף ד ע"א פרכינן ובל תאחר דנזירות מהכא נפקא (מדאיתקש לנדרים) הא מהתם נפקא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כו' ומשני מהו דתימא חידוש הוא דחדיש רחמנא בנזיר דאם גילח על אחת משלשתן יצא לא ליעבר עליה בבל האחר (לכן הוצרכנו להיקשא) ואב"א מאי חדושיה דלא מתפיס ליה בנדר ודקשיא לך חטאת חלב (נמי לא מהפיס ליה בנדר ועכ"ז עובר בבל תאחר לא דמיא) חטאת חלב אתיא לכפרה אבל חטאת נזיר למאי אתיא וכתב [ר"נ ד"ה חטאת חלב] וז"ל וקשה בעיני אכתי תיתי קרבן נזיר במה הצד מחטאת חלב ושלמים ונראה לי דאין הכי נמי אלא כיון דלאו מגופא דקרא נפקא ליה אלא במה הצד היקשא עדיפא דכל מה הצד כל דהו פרכינן עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא זהו אינו דרך לימוד דין חד מכח מה הצד אלא דפשטא דקרא דכי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כל חטאת בכלל אלא דהיה מקום לומר מסברא להוציא מכללה חטאת נזיר כיון דקילא וכיון דמצינו בחטאת חלב ושלמים אף דקיל איתנהו בבל תאחר ממילא מהיכא תיתי לצאת מפשטא דקרא דחטאת נזיר בכלל וא"כ שרש הדין דחטאת נזיר הוא מכי דרש ידרשנו וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה הא דדרשינן מיתורא דכי דרש ידרשנו חטאות ואשמות פשוט דזהו חוב דרחמנא מטיל על האדם וידרש מן האדם להביאו ולא שהאדם חפץ בזה והא דדרשינן גם עולות ושלמים מקרא זה כבר פירשו רש"י ותוס' ז"ל בר"ה (ה' ב') דזהו דוקא עולות ראיה ושלמי חגיגה ובאמת אין הכרח מקרא זה דיכלול גם חטאת נזיר ואשמו דמי ידרוש זאת ממנו הלא כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן וטוב לו אם לא הכניס א"ע בזה ואף אם כבר נכשל בחטא ישוב וישאל על נדרו ונזירותו ומי הוא זה שידרשנו ממנו ואף דגם חטאת חלב אין אנו חפצין בו וטוב לנו אם לא נחטא עדיין לא דמיא כ"כ דהתם כיון דשגג וחטא ידרש רחמנא ממנו קרבנו. משא"כ בנזיר כל ימיו למשאל קאי ואף ובנזירות שמעון הצדיק אנו חפצים בו ובקרבנותיו עכ"ז הלא אנחנו ברוב נזירות נדבר ואיך נכללו בדרוש ידרשנו ורק כל זמן דלית לנו שום סברא לחלק בינו לכל חטאות ואשמות אף דלא נכלל בדרש ידרשנו מ"מ אין לו לחלק כ"כ בינייהו וע"כ הוצרכנו לסברות אלו שחידשו הכא בתלמודין ולכן שפיר כתב הר"ב ז"ל דניתי רק במה הצד. וע"ז כתב דכיון דפרכינן כל דהו טוב לנו ללומדו בהיקש. אבל בקרא דדרש ידרשנו לא נכלליה כלל וכמ"ש דמי בקש זאת מידו. ועי'

שם ע"ב והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה